נתקלתי בהבחנה בין שני סוגי הנעה (מוטיבציה) ובתוצאות מחקריות מעניינות שקשורות אליה. ההבחנה היא בין הנעה פנימית (Intrinsic Motivation – עיסוק מתוך ולשם הנאה מהדבר עצמו) לבין הנעה חיצונית (Extrinsic Motivation – עיסוק כאמצעי להשגת תגמול כלשהו). לדוגמה ניקח את ההבדל בין מי שאוהב לנגן בפסנתר או לשחק כדורגל להנאתו (הנעה פנימית) לבין מי שעומד להיבחן לבגרות על נגינה בפסנתר או צריך לשחק כדורגל היטב על-מנת להישאר בנבחרת (הנעה חיצונית).
ועכשיו החלק המעניין: מה לדעתכם קורה כאשר אנחנו עושים משהו מתוך הנעה פנימית ואז פתאום מתחילים לקבל עליו תגמול חיצוני? לכאורה זה אידאלי, אבל מחקרים מראים שבהרבה מקרים התגמול החיצוני מחליש את ההנעה הפנימית שלנו. לדוגמה, ילדים נוטים באופן טבעי וספונטני לעזור לילד אחר שנמצא במצוקה, אבל אם נתחיל לתגמל אותם (לא בחיוך ובמילות עידוד, שהן תגובות טבעיות, אלא במתנה או בתעודה שניתנות באופן שיטתי) בכל פעם שיעזרו למישהו הם ייטו פחות לעשות זאת. עוד דוגמה – אם ניתן לילדים פרסים על כך שהם משחקים במשחק חדש כלשהו, הם ייטו להמשיך לשחק בו פחות מאשר ילדים שלא קיבלו פרסים.
זה מעניין, לא? ומה זה אומר לגבי ההשפעה של התגמולים שאנחנו מקבלים (מהסובבים אותנו, מהחברה, ממקום העבודה) על אופן עשיית הדברים שאנחנו אוהבים ונהנים לעשות? למשל, אם אמן שיצר "למגירה" מתחיל לקבל עשרות אלפי שקלים עבור כל יצירה שלו, איך זה ישפיע על ה"הנעה הפנימית" שלו ועל יצירתו? אם אדם שנהג לעשות מדיטציה מתוך אהבה ועניין מתחיל לכתוב דוקטורט על מדיטציה או להתפרנס כמורה למדיטציה, איך זה ישפיע על המדיטציה שלו? אם חבר שאני אוהב ונהנה מחברתו זוכה פתאום בהון עתק, איך זה ישפיע על היחסים בינינו?
דבר אחד אפשר לראות מיד, והוא שהתוספת של הנעה חיצונית מבלבלת ומערערת. אם קודם לכן ידעתי שאני עושה את הדבר שאני אוהב לעשות, או מחפש את חברתו של ידידי, כיוון שאני אוהב זאת ונהנה מכך, ברגע שנכנס לתמונה גם תגמול חיצוני (או ציפייה לתגמול כזה) קשה לי יותר לדעת מהי ההנעה האמיתית שלי. האם אני ממשיך לנגן בפסנתר או לבקר את ידידי בגלל שאני אוהב לעשות זאת, או כדי להשיג את התגמול המצופה?
הנה מסה קצרה ונפלאה מאת חורחה לואיס בורחס, בשם "בורחס ואני", שממחישה יפה את הדילמה הזו:
לאחר, לזה המכונה בורחס, קורים הדברים. אני מתהלך ברחובות בואנוס איירס ועוצר לרגע, אולי כבר באופן מכני, כדי להתבונן בקשת של אולם כניסה ובמעשה הסבכה שעל השער; אני יודע על בורחס ממכתבים ורואה את שמו ברשימת פרופסורים או במילון ביוגרפי. אני אוהב שעוני-חול, מפות, דברי דפוס מהמאה התשע-עשרה, טעמו של קפה ושירה של סטיבנסון; אלו חביבים גם עליו, אבל מתוך מודעות עצמית שהופכת אותם לכליו של שחקן. יהיה זה מוגזם לטעון שהיחסים בינינו עוינים; אני חי, מרשה לעצמי להמשיך לחיות, כדי שבורחס יוכל להמשיך לזמום את כתביו, וכתיבה זו מצדיקה אותי. אין לי קושי להודות שהוא הוציא מתחת ידיו כמה דפים בעלי ערך, אבל דפים אלו לא יכולים להציל אותי, אולי משום שמה שטוב בהם לא שייך לאיש, אפילו לא לו, אלא לשפה ולמסורת. בנוסף לכך, נגזר עלי למות, באופן סופי, ורק שבריר כלשהו מעצמי יכול להתקיים בו. בהדרגה אני מוסר לידיו הכל, אף שידועה לי היטב נטייתו החולנית לעוות ולהאדיר דברים.
שפינוזה ידע שכל הדברים משתוקקים להתמיד בהווייתם; האבן רוצה לנצח להיות אבן והנמר להיות נמר. אני אשאר בבורחס, לא בעצמי (אם אני אכן מישהו), אבל אני מזהה את עצמי בספריו פחות משבספרים רבים אחרים או בפריטה שקדנית עלי גיטרה. לפני שנים ניסיתי לשחרר את עצמי ממנו ועברתי מהמיתולוגיות של הפרברים אל משחקים בזמן ובנצח, אבל משחקים אלו שייכים עכשיו לבורחס ועלי לדמיין דברים אחרים. חיי הם, על כן, בריחה, ואני מאבד הכל והכל שייך לשכחה, או לו.
אינני יודע מי משנינו כתב את הדף הזה.