כאן 11 | לימוד ליל שבועות המסורתי, עם ד"ר קרן צרפתי, עמיר פריימן ומיקה קרני, בנושא: התגלות ותיקון. יחד נלמד מהי הארה ונברר האם תמיד אחרי ההתגלות תבוא ההתפרקות.
את שירותי הסדיר בצבא עשיתי בצנחנים, והאמת – די אהבתי את זה. זה אני עם בנות גרעין שלי אחרי הצניחה הראשונה, וכאן אני במוצב שעל גבול לבנון באזור מטולה, מה שנקרא באותם ימים "הגדר הטובה". אפשר לראות שאהבתי את זה.
כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה אני סטודנט לרפואה בן 24 ומצרפים אותי לגדוד רפואה. אני נכנס למלחמה בהתלהבות — סוף-סוף מלחמה ראשונה שלי. בגבול אנחנו מקבלים תדריך – צה"ל הגיע לפאתי ביירות ומתכונן לכבוש אותה, הגדוד שלנו יקים בית חולים שדה באזור שדה התעופה ויטפל בפצועים מהאוכלוסייה האזרחית. מעריכים שיהיו בסביבות עשרת אלפים.
המראות בדרך קשים. כשהתקרבנו לביירות עוצרים אותנו ומזהירים, שאנחנו נכנסים לשטח שנכבש רק יום לפני כן, וממש כמה שעות קודם שמט מישהו רימון יד ממרפסת לתוך ג'יפ של צה"ל. מנחים אותנו לפתוח נצרות ולא להסס לירות בכול תנועה חשודה מחלונות וממרפסות.
אנחנו נוסעים ברחוב הראשי הצר, עם מרפסות ממש מעל לראשים. אני יושב במשאית הפתוחה מאחור עם אצבע על ההדק, וסורק עם הקנה בלי הפסק את החלונות והמרפסות שמעליי. אני פוחד פחד מוות. אחרי שאנו עוברים בשלום את העיירה אני מתחיל לרעוד. אני קולט שבמצב שבו הייתי, שבו לא היה לי זמן להיסוסים, אם איזה ילד היה מציץ מהחלון או מרים ראש מאיזו מרפסת, הייתי הורג אותו.
כמה שבועות אחר-כך, לילה, אני חובש תורן. בערך בחצות – צרורות יריות ליד הכביש הראשי, כמה מאות מטרים מאתנו. אחרי רבע שעה מגיע רכב של צה"ל עם כמה חיילים ושני גברים לבנונים, אחד מהם פצוע קשה עם שני כדורים בחזה, מחרחר. אני מזעיק את צוות המנתחים ומנסה להנשים אותו, אבל הריאות שלו מלאות בדם ועד שהם מתארגנים לניתוח הוא מפסיק לנשום.
כולם חוזרים לישון ואני נשאר ליד הגופה עם הגבר הלבנוני השני, שמסתבר שהוא אח שלו. באנגלית שבורה הוא מספר שהם נגרים ועבדו עד מאוחר בבניית דלפק קבלה באחד המלונות בסביבה. בדרך חזרה הם נזכרו שהשאירו את ארגז הכלים שלהם במלון, והסתובבו כדי לחזור לקחת אותו. לרוע מזלם הם בחרו להסתובב בדיוק בכניסה למחנה של צה"ל שאתמול עצרה שם מכונית וירתה צרור ארוך לתוך המחנה. השומר ראה שוב מכונית עוצרת, לא חשב פעמיים ופתח עליה באש. אני יושב אתו ליד גופת אחיו עד הבוקר ובעיקר מקשיב לו בוכה, מקלל את המלחמה הארורה. הוא חוזר ושואל אותי: מה אגיד להורים שלנו?
אחרי שאנחנו משתחררים, אני נודר נדר לא לגעת יותר בנשק. לא הפכתי לפציפיסט, כי יש בעיניי מלחמות מוצדקות, וחשוב שמישהו יילחם אותן. אבל ברור לי שכשיש מלחמה פוגעים גם באזרחים שאין להם שום חלק בסיפור, ואני לא מוכן לקחת חלק בזה.
שלוש שנים אחרי המלחמה, אני הולך עם חברה שלי לראות בסינמטק ת"א את "הנֶבֶל הבורמזי". הסרט הוא על יחידה של חיילים יפנים בבורמה בגמר מלה"ע ה-2, שעם כניעתה של יפן מוסרת עצמה לידי הצבא הבריטי ומתחילה בצעדה ארוכה לעבר מחנה השבויים, כדי לצאת משם באנייה בחזרה ליפן. בזמן הצעדה אחד החיילים, שהוא מוזיקאי מחונן ורגיש, ניתק מיחידתו, ותוך כדי מסע היחיד שלו לעבר מחנה השבויים, כדי להתאחד עם חבריו, הוא רואה את הזוועות שהשאירה אחריה המלחמה, עובר מהפך רוחני והופך לנזיר. כשהוא מגיע, לאחר תלאות רבות, לקרבת מחנה השבויים, הוא קרוע בין רצונו להצטרף לחבריו ולחזור למולדתו לבין רצונו להישאר כנזיר בבורמה ולעזור. ואז באה סצנה בו הוא ניצב מחוץ למחנה השבויים, חבריו מנסים לשכנעו להצטרף אליהם והוא מנגן להם שיר פרידה בנֶבֶל הבורמזי שבידו, מסתובב וצועד אל תוך הערפל, לבלי חזור עוד.
כאשר החייל-הנזיר מתחיל לנגן את שיר הפרידה שלו מחבריו, מציפים אותי כאבי המלחמה, ההחלטה הקשה לא לגעת עוד בנשק, תחושת הבדידות. אני מתחיל להתייפח ובמשך זמן רב לא מסוגל להפסיק.
מאז יצא לאור "מערבולות רוח" אני מקבל תגובות מרגשות, משמחות ובשבילי אפילו מטלטלות מעט בעצמתן, שמעידות על כוחה ורלוונטיותה של הצלילה החוקרת לתוך יחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית. את אחת מאלו קיבלתי אתמול,
מקורא שהוא איש חינוך ותיק. ברשותו אני מפרסם את תוכן המייל כפי שהוא, בהשמטת שמו:
עמיר שלום,
זה עתה סיימתי לקרוא (ללמוד) את ספרך "מערבולת הרוח".
את מהלך הקריאה והלימוד אני מגדיר כ'תהליך של שינוי'. התחלתי לקרוא די ספקני משום שאני מרוחק למדי מנושא 'הדרכה רוחנית' בכלל ו'גוראות' (אם אפשר להתבטא כך) בפרט. מבחינתי הרווח העיקרי בקריאה היה כאשר ניסיתי להשוות, עד כמה שניתן, בין התיאורים לבין מה שמוכר לי ביחסי מורה (מחנך) – תלמיד. פה ושם מצאתי נקודות משיקות (בעיקר ביחס לתלמידים שהיה לי קשר מיוחד אתם).
בתהליך איטי השתחררתי מההשוואות ונתתי לעצמי לזרום עם מה שנכתב ולדמיין אותו מבלי לערוך השוואות ומבלי לשפוט אותו בכלים רציונליים (ציניים). התוצאה הייתה כפולה: מצד אחד התחלתי ממש ליהנות מעצם הקריאה. חשתי התעלות רבה והתרוממות רוח מהחכמה העצומה שנגלתה לי בין תיאורי היחסים (מורה-תלמיד) שהצגת בראיונות השונים וכן בחוויה האישית שלך. לצורך המחשה אוכל להגיד שתחושה מעין זו פוקדת אותי כאשר אני קורא בתורה (במסגרת קריאת פרשת השבוע) או, בדומה לתחושה שיש לי כאשר אני קורא באיטיות את פרוסט (בעקבות הזמן האבוד). בקצרה, תחושת התעלות העומדת על תובנות מעמיקות של נפש האדם, כמיהותיו וציפיותיו.
חוויית הקריאה בספרך התעצמה משום הכנות המלאה של המרואיינים הרבים ובייחוד שלך ביחס לאנדרו כהן. היכולת לדון אתו, באופן ענייני ומעמיק בנושא הקשר והפרידה, היוו עבורי מודל ומופת.
הוכחה לעצמתו של הספר אני מוצא בכך שכשאני עובר עכשיו, אחרי שסיימתי לקרוא על הכותרות של הפרקים הם מעוררים בי מחשבות ותובנות ובעיקר את התחושה העצימה שיש עוד הרבה מה ללמוד בכל אחד מהנושאים שהם מעלים – וכאן עולה הערכה עצומה לך על הסגנון הפתוח, המשאיר לקורא המעוניין פתח להתלבט, לחשוב וללמוד בהמשך. ספר זה גרם לי לשנות חלק מדעותיי השמרניות והמקובעות לגבי תופעות שונות ולהתחיל לחשוב עליהן אחרת.
תודה נוספת על 'אחרית הדבר' שסייעה בידי רבות לייצב את התובנות ובעיקר ההבחנה בין 'התבגרות' ל'התעלות'.
תודה עצומה על ההדרכה וכפי שראיתי על העטיפה אתה חוגג השנה את מחצית החיים (120) כך שמגיע לך ברכות ואיחולים להמשך פורה.
הספר "מערבולות רוח: סתירות ולבטים ביחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית", שמבוסס על ראיונות עם כמאה מורים רוחניים ותלמידיהם במסורות ודרכים רוחניות שונות ברחבי העולם, יצא לאור באוגוסט 2018 ועותק דיגיטלי שלו ניתן לרכישה כאן. אלו הטקסטים שעל גבי הכריכה האחורית של הספר:
הנושא של ספר חשוב זה הוא "האצלה רוחנית" (spiritual transmission) – מסירה או העברה של תודעה רוחנית מסוימת ממורה לתלמיד, והוא רלוונטי לרוב התרגולים הרוחניים (ובמובנו הרחב יותר, לרוב שיטות החינוך). ביטוייו הרוחניים קשורים במיוחד במורים מסוג ה"גורו" ובנתיב של "התמסרות לגורו". הרעיון שבבסיסו של נתיב זה הוא שכדי לזכות בהאצלה רוחנית מהגורו, עליך להתמסר לו; עליך למסור מרצון את חייך – או חלקים משמעותיים מתוכם – לידיו של אדם אחר, האמור לדעת יותר ממך בתחום הזה, ואתה בוחר להתמסר לו כדי שיאציל עליך את אותה ידיעה. במהותה זוהי שאלת העצמאות והריבונות של האדם על עצמו: מתי נכון לו לוותר מרצון על עצמאותו ולמסור אותה לידי אחר? (קן וילבר, מתוך אחרית דבר לספר)
הדבר הבולט ויוצא הדופן ביחס לעמיר הוא שלמרות שהוא עבר משבר כואב ביחסיו עם המורה הרוחני שלו – אנדרו כהן – הוא מעולם לא הפך ציני ביחס לצורך במורה רוחני. במקום זאת, עמיר יצא להעמיק את הבנתו בנושא של האצלה רוחנית על-ידי מאות שעות של שיחות וראיונות עם מורים רוחניים ותלמידיהם. ובשונה מאחרים שכתבו על הנושא, עמיר לא כותב כדי לקדם את דעותיו; הוא כותב כדי להבין. הוא מביא חשיבה פתוחה באמת, וכישורים מרשימים כמראיין, לאחת השאלות הרוחניות המשמעותיות ביותר של ימינו.
הודות לשילוב בין הראיונות והכתיבה של עמיר, ואחרית הדבר של קן וילבר, אני מבין כעת טוב יתר את מסלול חיי. סוף-סוף אני מבין את המגבלות וגם את ההבטחה של יחסים רוחניים עם גורו, ומדוע גורואים, וחיינו עימם, סוטים לא פעם מדרך הישר. אני מקווה שגם את ואתה, הקוראים, תמצאו כאן עזרה משמעותית במסעכם על חוד התער של הנתיב הרוחני. (פול כהן, המו"ל של הספר בארה"ב)
אחרי שלוש שנים של מחקר מעמיק בשאלת יחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית, ועריכת ראיונות עם כמאה מורים ותלמידיהם במסורות ודרכים רוחניות שונות ברחבי העולם, אני מוכן ומזומן לחלוק עם כל המעוניין בכך את ממצאיי ובעיקר את השאלות, הסתירות והלבטים שמצאתי אצל רבים מהמרואיינים בנושא.
ניתן להזמין אותי למפגשים אישיים וקבוצתיים ולהרצאות בפני קהלים גדולים יותר על הנושא הרחב של "סתירות ולבטים ביחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית" ועל נושאים ספציפיים בהקשר זה (למה גורו?, שיוויון והיררכיה, עצמאות והתמסרות, חוזה האמון בין מורה ותלמיד, וכדומה).
בהנחיית עמיר פריימן, במושב בני ציון (ליד רעננה), בימי שישי בבוקר, ספטמבר 2017
מוכן/ה לצאת למסע של גילוי עצמי? לצלול לתוך השאלות הגדולות של חייך ולעלות עם תובנות? ללמוד איך להקשיב לעצמך ולאחרים? – הצטרף/י לסדרת מפגשי לימוד עצמי משותף בהנחייתו של עמיר פריימן, מנחה מנוסה בלימוד פילוסופי-אישי.
במפגשים אלו תגלה/תגלי מהן השאלות המשמעותיות שלך ואיך הן נשזרות בדרך חייך, ואיך תתקדם/י בדרך זו; תגביר/י את הרגישות ואת התבונה הפילוסופיים שלך; תשכלל/י ותעדן/י את יכולת ההקשבה וההתנסחות העצמית שלך; ותלמד/י להכיר ולהבין טוב יותר את עצמך ואת האדם בכלל.
במפגשים נעסוק בשאלות כמו: האם אני חי/ה את מי שאני באמת? מה נותן משמעות וערך לחיי? מה מניע אותי בבחירותיי החשובות? מהי אהבה בשבילי ואיך אוכל לאהוב יותר? ושאלות נוספות שמעסיקות אותך. הלימוד המשותף בקבוצה ייתן לך ולשאלותיך הדהוד והעמקה ויעשיר אותך מניסיונם ותובנותיהם של האחרים.
בכל השאלות האלו נעסוק לא בצורה מופשטת אלא כפי שהן מופיעות בחיינו ובניסיוננו האישי.
לא פילוסופיה נלמד אלא את עצמנו.
הפגישות יתקיימו במושב בני ציון (צפונית לרעננה על כביש 4) בימי שישי בשעות 10 עד 12 בבוקר. עלות הסדרה 340 ₪, בהרשמה לפני ה-15 באוגוסט – 280 ₪. להרשמה הקלק/י כאן ושלמי ב-PayPal או בכרטיס אשראי, או שלח/י אימייל ל–amirf@amirfreimann.com כדי לקבל מידע להעברה בנקאית. הרשם/י עכשיו כדי להבטיח את מקומך בסדרת המפגשים.
בספרו You Must Change Your Life (במקור: Du Mußt Dein Leben Ändern) טוען הפילוסוף הגרמני פיטר סלוטרדייק (Peter Sloterdijk) שאת מקומה של הדת עומדים לתפוש בעתיד התרגולים הרוחניים, ושמקורם בהכרה שהאדם הוא homo repetitus, חיה המשתנה באמצעות תרגול. הוא משתמש באמירתו של ניטשה, ש"האדם הוא חבל מתוח בין החייה והעל-אדם", וטוען שעל חבל זה צריך המתרגל הרוחני לטפס ולאזן את עצמו. בצורה דומה הוא גם משתמש בדימוי של סולם יעקב. למרות שבתרבות החילונית המודרנית אין עוד דמות אלוהים שאנו שואפים לחבור אליה, הוא טוען, החבל והסולם לא איבדו מתוקפם – אלא שכיום פירושם הוא שעל האדם להתעלות על עצמו באמצעות תרגול.
את שמו של הספר שואב סלוטרדייק משירו של רילקה "טורסו ארכאי של אפולו", שמסתיים במילים "שנה חייךָ!", ועל הציווי הזה הוא כותב: "מילים אלו כמו באות מממד בו לא יכולות לעלות הסתייגויות. כמו כן, איננו יכולים לקבוע מהיכן הן נאמרות; אבל אין ספק בנוגע לאֲנָכיותן. …[רילקה] גילה אבן שמגלמת את גוף ה"דת", אתיקה ונזירות בתמציתן: מבנה שקורן קריאה ממרומים, המצומצמת לפקודה הצרופה, להוראה הבלתי-מותנית, לאמירה המוארת של ישות שאין להבינה – ושמדברת רק בציוויים."
באחד מפרקי הספר סלוטרדייק משרטט את דמויותיהם של חמישה סוגים של "מאמנים רוחניים", שכל אחד מהם, בדרכו, "ממלא את התפקיד של הפיכת הבלתי-מושג לבר השגה": הגורו מהמסורת ההינדואיסטית, המאסטר מתורת השחרור הבודהיסטית, השליח או אב המנזר הנוצרים, הפילוסוף והסופיסט. לאחר מכן הוא סוקר חמישה "מאמנים פרגמטיים" מקבילים – מאמן הספורט, האומן-האמן, הפרופסור, המורה ו"סופר ההארה":
הגורו ההינדואיסטי: היחסים הם של התמסרות התלמיד לגורו ושירותו לתקופה ארוכה, בדרך כלל מעל עשרים שנה, ושל הזדהות של התלמיד עם ואידיאליזציה של הגורו – שלדברי סלוטרדייק "היא המשאב היעיל החשוב ביותר שזמין לעבודה טרנספורמטיבית, וזו הסיבה שחלק מהפדגוגיה של אמנות הגורו היא לתחזק את האשליה של התלמיד". המטרה הנעלה ביותר של "מסלול הלימודים" במסורת זו היא ההבנה (הכוללת גוף ונפש) "של אחדות הנפש האינדיבידואלית ונפש היקום."
המאסטר הבודהיסטי: בעוד שהגורו ההינדואיסטי מלמד את אחדות הנפש האינדיבידואלית ונפש היקום, המאסטר הבודהיסטי מלמד שאין אני ואין יקום, ותובנה זו היא מקור האחדות: "על התלמידים ללמוד לגלות את הריקות המשחררת בעצמם, ואז לראות את הריקות שביקום, ולבסוף לגלות ששתי הריקויות האלו הן אחת." בניגוד לגורו, שמשתף פעולה עם ההשלכה האידיאליסטית של התלמיד עליו, המאסטר הבודהיסטי מטה את ההשלכה הזו ממנו עצמו ואל הדהרמה, תורת הגאולה (בהתאם לעיקרון של אין-אני). הפדגוגיה במסורת זו עשירה בפרדוקסים – למשל, שאין לאן ללכת ואין שום מטרה להשיג, אבל שכדי להבין זאת על התלמיד לשבת במדיטציה 14 שעות ביום במשך עשר שנים.
השליח הנוצרי: הדרישה מהשליחים או מנציגיו של ישו שבאו בעקבותיהם לא הייתה הארה אלא התמסרות ומחוייבות – " וְאָנכִי לא אֶחְיֶה עוֹד כִּי אִם הַמָּשִׁיחַ הוּא חַי בְּקִרְבִּי". המורה הנוצרי מחקה את ישו (imitatio christi), ובכך הוא הופך לדוגמא ולמושא לחיקוי של הנמוכים ממנו בהירארכיה הכנסייתית – חניכיו וקהילתו.
הפילוסוף: את הפילוסופים ניתן לחלק לשלושה סוגים: הארוטי (כמו סוקרטס), המפסל (הסטואים, כמו מרקוס אורליוס) והגנוסטי (פלוטינוס). סוקרטס, המורה "הארוטי", מתחזה כאילו הוא אוהב את תלמידיו, וכשהוא זוכה בתמורה באהבתם – הוא מפנה אותה ממנו אישית אל החכמה עצמה. "הוא עצמו יכול רק לאהוב 'כלפי מעלה', והוא מבקש ללמד צורת אהבה זו כאהבה האמתית היחידה."
הסופיסט: הסופיסטים שמו בחינוך דגש חזק על תרגול, כשמטרתו האולטימטיבית של החינוך היא "מסוגלות אוניברסלית": לדעת הכול ולהיות מסוגל לעשות הכול.
מאמן הספורט: לרצונו של הספורטאי לנצח מתווסף רצונו של המאמן בכך, ו"שזירת רצונות" זו דוחפת את הספורטאי ליותר משהיה מסוגל לבדו. "הגדרתו של המאמן היא שהוא רוצה שהספורטאי ירצה מה שהוא, המאמן, רוצה בשבילו." (את המשפט הזה צריך לקרוא פעמיים, אבל זה שווה את המאמץ.)
האומן-האמן: מורה זה הופך למאסטר באומנותו הודות לניסיון מצטבר ולתשוקה. הלימוד אצל אומן נמשך לרוב בין 12 ל-18 שנים, בהן חי השוליה עם המורה, ולאחר השלמת לימודיו הוא עזב והמשיך ללמד ולהעביר הלאה את האומנות שרכש.
הפרופסור, המורה והסופר: בקיצור נמרץ, הפרופסור באוניברסיטה, המורה בבית הספר היסודי והעל-יסודי והסופר-המחנך שותפים למהלך היסטורי שמטרתו "לעשות את המאמן מיותר באמצעות האימון," והם עושים זאת על-ידי "העברת מרכז הכובד מאישיותו של המורה אל שדה הלימוד (הפקולטה, בית הספר, אמצעי התקשורת)."
יום אחד לפני די הרבה שנים, בעת שישבתי על הדשא שמאחורי בית חולים קפלן ברחובות (הייתי סטודנט לרפואה), נזרקתי לפתע מתוך רצף החיים והתודעה הרגילים ועברתי מה שנהוג לקרוא "הארה", "חוויה מיסטית" או "אירוע של תודעה אחדוּתית".
אם מישהו היה עומד לצידי ומודד בשעון כמה זמן הייתי במצב זה, ייתכן שהיה מודד רק שבריר שנייה. איני יודע. אני הייתי מחוץ לזמן, ו"שבריר שנייה" או "נצח" היו זהים בשבילי. הייתי כלום והייתי הכול. הייתי תודעה מודעת לעצמה בלבד. הייתי, וזה היה הכול.
לחוויה זו, ולחוויות נוספות שבאו בעקבותיה, היו השפעה דרמתית על תודעתי, על תפיסת העולם שלי ועל מהלך חיי.
במאמר של גרוף & גרוף על "משברים רוחניים" נתקלתי בתיאור מדויק להפליא של החוויה שעברתי אז. תרגמתי אותו ואני מביא אותו כאן, בשביל כולנו ובמיוחד בשביל כל מי שעבר/ה חוויה דומה (ואני מאמין שרבים עברו חוויות כאלו, אך רק מעטים מדברים עליהן):
הפסיכולוג האמריקאי אברהם מסלאו ראיין מאות אנשים שחוו חוויות מיסטיות של אחדוּת, וטבע בשבילן את המושג "חוויות שיא". הוא ביקר בחריפות את הנטייה של הפסיכיאטריה המערבית לבלבל בין מצבים מיסטיים כאלו לבין מחלות נפש. לטענתו, יש להחשיב אותם כתופעות "על-נורמליות" ולא "בלתי-נורמליות". אם לא מתערבים במהלכן, מצבים אלו מביאים בדרך-כלל לתפקוד טוב יותר בעולם ול"מימוש עצמי" או "גילוי עצמי" – יכולת של האדם להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל היצירתי שלו ולחיות חיים מספקים ומלאים יותר.
הפסיכיאטר וחוקר התודעה וולטר פאנק פיתח סדרה של מאפיינים בסיסיים של חוויות שיא אופייניות, בהסתמך על עבודתם של אברהם מסלאו ו-וו. ט. סטייס. הוא השתמש בקריטריונים הבאים כדי לתאר מצב תודעה זה:
אחדות
רגש חיובי עז
התעלוּת מעבר לזמן ולמרחב
תחושת קדושה
אופי פרדוקסלי
אובייקטיביות ומציאותיות של התובנות
מעבר לכל תיאור
השפעות חיוביות
כפי שמעידה רשימה זו, כאשר יש לנו חוויית שיא, אנו חשים שנחלצנו מהפיצול הרגיל של תודעה וחומר ושהגענו למצב של אחדוּת ויחידוּת. אנחנו גם מתעלים מעבר להפרדה הרגילה בין סובייקט ואובייקט וחווים אחדוּת אקסטטית עם האנושות, הטבע, היקום ואלוהים. חוויה זו מלווה ברגשות עזים של אושר, רוממות רוח, בהירות ושלווה פנימית. בחוויה מיסטית כזו אנו חשים שעזבנו את המציאות הרגילה, בה למרחב יש שלושה ממדים והזמן נע בצורה לינארית. אנו נכנסים לממד מטפיזי, מיסטי, בו אין תוקף למאפיינים אלו. במצב זה, אינסוף ונצח הופכים למציאות נחווית. לתחושת הקדוּשה של מצב זה אין כל קשר לאמונה דתית קודמת; היא משקפת מגע ישיר עם טבעה המקודש של המציאות.
תיאורים של חוויות שיא מלאים בדרך-כלל בפרדוקסים. החוויה מתוארת לפעמים כ"חסרת תוכן אבל מכילה את הכול." אין לה תוכן ספציפי, אבל נראה שהיא מכילה את הכול בצורתו הפוטנציאלית. אנו יכולים לתפוס את עצמנו בו-זמנית כהכול וככלום. בעוד שזהותנו האישית והאגו המוגבל שלנו נעלמים, אנו חשים שהתפשטנו עד שהווייתנו מכילה את היקום כולו. באותו אופן, ניתן לראות את ריקוּת כל התופעות, או ריקוּת שכל התופעות נובעות מתוכה. אנו יכולים אפילו להגיע למצב בו אנו רואים שהעולם כולו קיים ואינו קיים בו-זמנית.
חוויית השיא יכולה לעורר בתודעתנו מה שנתפס כחכמה וידע מוחלטים בעלי משמעות קוסמית, המתוארים באופנישדות כ"ידיעה של זה, שידיעתו היא ידיעה של הכול." את מה שגילינו בחוויה זו איננו יכולים להמשיג; מילים אינן יכולות לתאר אותו. האופי והמבנה של השפה אינם מתאימים למטרה זו. עם זאת, לחוויה זו יכולה להיות השפעה עמוקה על מערכת האמונות ועל תכנית החיים שלנו.
למדתי טאי-צ'י, רפואה ופילוסופיה של המדע, חייתי שנתיים במנזר זן ביפן ויותר מעשרים שנה בקהילה קטנה בעלת אוריינטציה רוחנית-פילוסופית בארה"ב. אני מתגורר עם רעייתי במושב בו גם גדלתי, מכהן כמנכ"ל התנועה להעצמת הרוח בחינוך. ערכתי שני ספרים (חינוך – מהות ורוח וחינוך – שאלות האדם) וכתבתי ספר נוסף (מערבולות רוח: סתירות ולבטים ביחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית), מתפרנס מתרגום מחקרים רפואיים מיפנית לאנגלית, כותב הרבה בפייסבוק ולפעמים כאן. ב-2018 התחלתי ללמוד לתואר שלישי באוני' חיפה ולכתוב עבודת דוקטורט (וספר) בנושא: חיים מוארים - מחקר פנומנולוגי של דמויות מופת להתפתחות רוחנית יוצאת דופן. פוגש אנשים מעניינים. תמיד שמח להכיר עוד.
::: :: : :
בתנועה 