אני יכול להתבונן על פרח, על ענן או על ציפור במעופה ללא מרכז, ללא מילה, בלי המילה שיוצרת מחשבה. האם אני יכול להתבונן בלי המילה בכל בעיה – בבעיה של פחד, בבעיה של הנאה? משום שהמילה יוצרת מחשבה, גורמת למחשבה; ומחשבה היא זיכרון, חוויה, הנאה, ולכן גורם מעוות.
זה באמת פשוט להפליא. בגלל שזה פשוט, אנחנו לא מאמינים לזה. אנחנו רוצים שהכול יהיה מאוד מסובך, מאוד שנון; וכל שנינות מכוסה בניחוח של מילים. אם אני יכול להתבונן בפרח באופן לא מילולי (ואני יכול; כל אחד יכול לעשות את זה, אם ייתן לכך תשומת לב מספיקה) – האם איני יכול להתבונן באותה תשומת לב אובייקטיבית, לא מילולית, בבעיות שיש לי? האם איני יכול להתבונן מתוך שתיקה, שהיא לא מילולית, ללא הפעילות של מכונות החשיבה של הנאה וזמן? האם איני יכול פשוט להתבונן? אני חושב שזהו לב העניין – לא להתייחס מהחוץ, כי זה מסבך את החיים מאוד, אלא להתבונן בחיים, עם כל הבעיות המורכבות של פרנסה, מין, מוות, אומללות, צער, הכאב של בדידות עמוקה – להתבונן בכל זה בלי יחסים, מתוך שתיקה, כלומר בלי מרכז, בלי המילה שיוצרת את התגובה של מחשבה, שהיא זיכרון ולכן זמן. אני חושב שזו הבעיה האמתית, העניין האמתי: האם התבונה יכולה להתבונן בחיים באופן שיש פעולה מיידית, לא רעיון ובעקבותיו פעולה, וכך להשתחרר לגמרי מהקונפליקט