אנחנו חייבים לחיות את השינוי הזה בעצמנו — ראיון עם אמנון רבינוביץ'

אמנון רבינוביץ' נראה עייף, כפי שניתן אולי לצפות ממחנך כיתה בתיכון וממובילי תנועת "ח' זה חינוך" במאבק החברתי. לשאלתי הוא אומר שההתרגשות וההתלבטויות הרבות, שקשורות בהמשך דרכה של תנועת השינוי, השאירו אותו ער רוב הלילה הקודם. כשאני מספר לו שגם בקהילה הרוחנית בה חייתי, לילות קצרים היו דבר שבשגרה, הוא אומר שגם הוא חבר בקהילה. באמת? – אני מתפלא. כן, הוא עונה, חבורה של ידידים שנפגשת מדי שבוע כבר יותר משנה, כולל שבתות משותפות, ובה אנחנו פותחים ומשוחחים על הכול – בעיות תעסוקה, יחסים, שאלות של מוסר, פילוסופיה. אני שואל אותו אם הוא חושב שמה שקורה בקהילה כמו שלו רלוונטי לתנועת השינוי החברתי.

אמנון: אני חושב שיש משהו בבדידות ובניכור שהעיר מייצרת, שמעלה צורך בסביבה אינטימית יותר, וכתוצאה מהצורך הזה יש כיום בערים פריחה של קהילות וקבוצות של חברים, שהרבה מהם גם מעורבים בעשייה חברתית. דווקא בערים, ולא רק ביישובים בפריפריה – אני יודע, למשל, על לפחות עשר קבוצות כאלו בירושלים. ואני חושב שהעולם יהיה הרבה יותר טוב אם יהיו בו הרבה קבוצות, קהילות וחברים שבוחרים לחשוב ולפעול במשותף.

יש משהו בקרבה האינטימית שנוצרת בקהילה – והכוונה לקבוצה פתוחה, שלכל אחד מחבריה יש מעגלים נוספים של חברים מחוץ לה – שיש לה כוח גדול לעזור לאדם לצמוח ולהגשים את עצמו. זו לא חייבת להיות קבוצה עם שם ומטרות – אני מדבר על קבוצה של חברים שמשקפת לך מי אתה כאדם, ומלווה אותך בחוויות ובהחלטות המשמעותיות שאתה עובר בחיים. אז כן, אני חושב שכדי ליצור עולם טוב יותר עלינו לחיות בצורה פחות מנוכרת ויותר אכפתית ומשתפת, ושקהילות קטנות הן דוגמה לחיים כאלו.

היה לי הרושם, בקיץ שעבר, שהרצון לחוות קירבה ושותפות עם הרבה אנשים היה מניע עיקרי ביציאה למאהלים ולכיכרות. האם גם אתה חווית זאת כך?

אני חושב שהיה בקיץ הקודם משהו שונה באופן מהותי ממחאות קודמות בישראל. בדרך-כלל אנחנו יוצאים למחאה כי אנחנו מרגישים שדופקים אותנו ורוצים לשנות את המצב. אז המחאה בקיץ האחרון אולי התחילה כך, מבעיית הדיור ויוקר המחייה, אבל מה שהביא בסוף חצי מיליון אנשים לצאת לכיכרות לא היה רק זה. זה היה משהו הרבה יותר עמוק. באוהלים התחלנו לדבר בשפה שונה, ולהקשיב אחד לשני בצורה שונה, ולהאמין.

זה היה כאילו שהציניות והאדישות, שאנחנו כל-כך רגילים להם, עצרו בכניסה למאהלים, ולתוכם נכנסו אנשים שהאמינו שמותר לחלום ושאפשר לשנות את החברה והמדינה שלנו. אפשר לקרוא לחלום הזה צדק חברתי, וחברת מופת, ומדינת רווחה, כל אחד יכול לבחור את המילים שלו, אבל מה שהניע ומניע את תנועת השינוי הנוכחית הוא חלום, ומשוכנעות שהחלום הזה יכול להיות הדבר הכי מציאותי שיש.

ואתה חושב שמשהו מהחלום הזה התחיל כבר להתגשם, או שאנחנו עדיין בשלב החלימה?

אפשר לומר שבאוהלים ניסינו ליצור, בזעיר אנפין, עם כל המורכבות והרגישות שנחוצים כדי שזה יעבוד, את תחילת החברה שאנחנו רוצים לראות. אז מצד אחד, מעט מאוד מהדברים שרצינו באמת יצאו לפועל, ועדיין יש את כל הסיבות שבעולם לצאת מהבתים גם בקיץ הקרוב. ומצד שני, אני חושב שהייתה משמעות גדולה למה שהיה בקיץ הקודם. כששלוש מאות אנשים יושבים במעגל ומקשיבים זה לזה, לא חושבים על מה הם רוצים להגיד לאדם שמדבר עכשיו ולא מתפרצים מיד כשהוא גומר, אלא באמת מקשיבים למה שיש לאדם אחר להגיד, יש סיכוי שגם אחרי המעגל הם יהיו קצת יותר רגישים וקשובים זה לזה, ודמוקרטיים. ובסופו של דבר זה הסיפור.

הפרויקט של השינוי הוא לא רק של הממסד והכלכלה והפוליטיקה. לא פחות מזה הוא של שינוי פנימי שלנו, של החברה הישראלית, של לבבות האנשים. והתוצאות שלו לא ימדדו רק בשם של אדם כזה או אחר שיתנופף על דגלי הפוליטיקה הישראלית. התוצאות שלו ימדדו במה שעשינו לעצמינו, ובאנשים שהפכנו להיות. בכמות האנשים היצירתיים שילכו להיות מורים, רופאים, עובדים סוציאליים ועובדי המגזר הציבורי, במקום להיות אנשי פרסום שמשועבדים לבעלי ההון. בכמות האנשים שיצטרפו לקבוצות וקהילות, שבהן האדם הראוי הוא זה שאכפת לו מחבריו ומוכן לעשות למענם, ולא ישתעבדו לתרבות "האח הגדול", שבה המנצח הוא הרמאי והתחמן הגדול ביותר. או בכמות האנשים שאחרי הצבא יישארו פה כדי ליצור חברה אכפתית, שהדור שלנו טרם זכה לראות, במקום לנסוע לעבוד בעגלות בחו"ל ולמכור לאנשים מוצרים שהם לא צריכים בהמון כסף. ברור ששינוי כזה לא ייקח יום ולא יומיים.

אנחנו מדברים על שינויים תרבותיים עמוקים. אבל זו הייתה הרוח שהתעוררה בקיץ, ואני מקווה שהיא נתנה תקווה לאנשים שרואים את החברה שלנו מתפוררת.

התקשורת מספרת על הרבה קשיים גם בתוך המחאה.

התקשורת אוהבת להתעסק ברכילות, אבל גם יש קשיים, ואני אנסה להסביר קצת מאיפה אני חושב שהם בעיקר מגיעים. אנחנו חיים בתרבות שהחיצוניות והתחרות הדורסנית חודרים עמוק ומחלחלים לכל חלקה טובה. התלמידים שלי חולמים להיות מפורסמים למרות שזה לא אומר להם כלום, עובדים בארגונים חברתיים נמדדים על פי כמות המיילים שהם מוציאים, פעילים חברתיים נכנסים לפייסבוק שלהם רק כדי לראות כמה לייקים חדשים הם קיבלו לאיזה פוסט שהם העלו.

האווירה התרבותית היא כזו שלכאורה כמות הלייקים שאתה מקבל מגדירה את מי שאתה וכמה אתה מוצלח. אנשים מחפשים את השם שלהם בגוגל כל כמה ימים כדי לראות אם הזכירו אותם באיזה כתבה. זה עולם של מרדף בלתי פוסק אחרי פרסום וכבוד. עכשיו תראה, כולנו רוצים להיות נאהבים ומשמעותיים וזה בסדר, זה מאוד בסיסי. אבל צריך להיות מודע לכך שזה מה שזה, ולראות את זה בפרופורציה. כיום זה בלי פרופורציה ובלי גבול.

בהרבה מובנים התופעות האלו הן בדיוק תוצרי המפעל הנאו-ליברלי שהמחאה יוצאת נגדו. זה המפעל שחודר לנשמות של כולנו ובשם ה"כבוד" מייצר ביננו תחרות דורסנית. הוא גורם לנו להאמין שחסר לנו קרדיט, ואז אפשר לראות לפעמים את האנשים הנאהבים ביותר עסוקים ברדיפה אחרי קרדיט מזויף. אז אנחנו צריכים להילחם במקורות הרוע האלו – ברצון לזכות לאהדה מזויפת מעל דפי העיתונים, בנרקיסיזם שמבלבל את שיקול דעתנו, בשאיפה להבליט רק את הארגון שלנו, כאילו אנחנו נלחמים את המאבק כולו. אני לא אגיד שלא נופלים בזה, אני לא תמים. אבל אם אנחנו רוצים להילחם בשורש הרוע, הוא נמצא לא רק במיסוי לא הוגן ובהזנחת החינוך, הוא נמצא גם בתרבות שאנחנו ייצרנו. אם אנחנו מדברים על יצירת חברה אכפתית וסולידארית, אנחנו חייבים לחיות את השינוי הזה בראש ובראשונה בעצמנו.

זהו מאמר ראשון בטור "איך עושה שינוי?" ב-Ynet, טור שעוסק בשאלות היסוד של תנועת המחאה/השינוי הנוכחית: האם יכול האדם להשתנות במהותו? האם יכולים היחסים בין בני אדם להשתנות באופן יסודי ועמוק? האם יכולה החברה להשתנות באמת? ואם כן, אז איך? ואיך אוכל אני "להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם"?

הצעות לקישור עם אנשים או קבוצות שהייתם רוצים לפגוש במדור שלחו ל- amirfreimann@gmail.com

מודעות פרסומת

אודות עמיר פריימן

אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו, אימתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ראיונות, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s