יום הזיכרון: לאנושיות אין גבולות

*מאמר שכתבתי לפני כארבע שנים.

איפה עוברים הקווים בין האישי, הלאומי, והכלל-אנושי? האם יש בכלל קוים כאלו? הסיפור שלפניכם מתחיל מתמונה על הקיר בבית סבא וסבתא, עובר דרך נתיבה בן-יהודה, אבינעם חדש ותושביו ההרוגים והמוּגלים של עין-זייתון, וחוזר אלי ואליך, הקורא.

*** *** ***

נולדתי לפני כחמישים שנה בקיבוץ מגל וגדלתי במושב בני ציון. על קיר חדר הילדים בבית סבא וסבתא בירושלים היו שני צילומים בשחור-לבן: יהודה וחנן, הבנים שנהרגו בתקופת קום המדינה. יהודה נהרג בתחילת ינואר 48', בפשיטה של יחידת פלמ"ח על עין-זייתון שבאזור צפת, וחנן, שהיה מראשוני חיל האוויר, נהרג מעט אחרי המלחמה בתאונת טיס. clip_image002

יהודה

clip_image004 חנן

לא ידעתי הרבה על יהודה וחנן, וגדלתי בהרגשה שכולם במשפחה מעדיפים שלא אשאל ושהם לא יצטרכו לענות. כך היה עד שלפני קרוב לשלושים שנה יצא לאור ספרה של נתיבה בן יהודה "בין הספירות", ובו מספר פסקאות על יהודה. מדפי הספר למדתי בפעם הראשונה איזה מין בן-אדם הוא היה:

"יהודה היה איתי בהכשרת הצופים בעין-גב והיינו חברים נורא טובים. הוא היה נורא צעיר והוא היה מוכשר מאוד – בעד זה הוא גמר כל-כך מהר את התיכון… יהודה היה אחד מאלה שחושבים אחרת מכולם. וכשמדברים עם אחד כזה, אתה כל הזמן חושב לעצמך : אה! זה חדש לי! ואתה לא יכול שלא לחשוב על מה שהוא אמר. ואתה לא יכול לענות על המקום, ואין לך תשובה מוכנה, וזה לא יוצא לך מהראש המון זמן אחרי זה…

"…כשהיו מדברים על ציונות, לא חשוב איפה ולא חשוב עם מי, יהודה תמיד היה אומר באיום, אתם תראו, אתם תראו, איזה אסון יקרה לכם. הציונות תיגמר לכם, ואתם לא עושים כלום נגד זה. לא מתכוננים לשעה הקשה… אנחנו יהודים, ובארץ, בסדר. אבל בסך-הכול אנחנו קבוצה קטנה בתוך בתוך קבוצה גדולה. קבוצה א', קטנה ועלובה, "יהודים בארץ", פיצקהל'ה, ואנחנו בתוך קבוצה ב' – גדולה ועצומה – "בני-אדם". בכל העולם. בכל הזמנים. וכל אחד מאתנו שייך גם לקבוצה א' – אבל גם לקבוצה ב'. ואסור. אסור, אסור, אסור! שבן אדם ימצא את עצמו בקונפליקט בתוך עצמו בין להיות שייך לקבוצה א' לבין להיות שייך לקבוצה ב'…

"…אם כבר להיות אידאליסט, אז צריך לדבר על אידאלים גדולים, אמתיים, אוניברסליים, של כל המין האנושי, וגם זה אידיוטי. גם זה לא אידאלים אמתיים… עם לא בונה את כל התרבות שלו על אידאלים שהם בהישג יד. לתרבות, לציוויליזציה, אם כבר יש אידאלים, אז הם צריכים להיות כאלה שאף פעם אי-אפשר יהיה להשיג אותם. ואז אפשר לחנך עליהם לנצח, ולכתוב עליהם, ולשיר עליהם, והכל."

עוד אחזור לנתיבה ולדברים שכתבה על יהודה.

*** *** ***

השנה היא 2005, ובת זוגו הטרייה של אבי נפגשת עם ידידים שלה ומספרת להם על הגבר החדש שבחייה, גדעון פריימן. שואל אותה אחד מידידיה: את יודעת אולי אם היה לו אח בשם יהודה? כן, היא עונה, היה לו אח בשם זה שנהרג במלחמת השחרור. תגידי לו בבקשה, אומר האיש, שאני סחבתי את אחיו על גבי משדה הקרב, ושאשמח להיפגש אתו.

כך, 57 שנים אחרי שאחיו נהרג, זכה אבי להכיר את אבינעם חדש, האיש שעמד בראש הכוח שפשט על עין-זייתון ושחילץ את אחיו שנפצע פצעי מוות בפשיטה. אבינעם סיפר לו על ההחלטה לתקוף את עין-זייתון, שהיה הכפר המרכזי באזור צפת, כדי ליצור פחד אצל הערבים ולפגוע באחד מראשי הישוב הערבי שגר בכפר; על ההתקפה שבוצעה בידי נערים שזו הייתה להם טבילת האש הראשונה; על כך שיהודה, שהיה החבלן של היחידה, פוצץ את ביתו של המנהיג הערבי ונפגע בפיצוץ; ועל הנסיגה המבוהלת במורד המדרון, כשיהודה מוטל על כתפיו, וגרירתו לאורך כל הלילה עד שהביאו אותו בבוקר לקיבוץ עין זיתים ומשם לבית החולים בטבריה, שם נפטר.

באותה שנה יצא לאור הספר "בין דגניה לכנרת", סיפור חייו של אבינעם חדש, ובו מופיע במלואו סיפור הפשיטה על עין-זייתון. שם גם מספר אבינעם על ההתקפה השנייה על עין-זייתון, שנערכה ארבעה חודשים מאוחר יותר, ושבה נכבש הכפר, כל תושביו גורשו ובתיו פוצצו בשיטתיות.

*** *** ***

התקשרתי לאבינעם חדש ושאלתי אם יסכים לספר לי את סיפור הלילה בו נפצע יהודה ואת שקרה בהתקפה השנייה, בה נכבשה עין-זייתון, והוא הזמין אותי לבקרו. וכך מצאתי עצמי יושב מולו על הספה בביתו, כשהוא מדבר ואני שוקע עמוק יותר ויותר לתוכה, כמו בלון שהאויר יוצא ממנו אט אט.

תקופת מלחמת השחרור חיה בעושר צבעים בזיכרונו של אבינועם, כאילו הייתה זה עתה, והוא העביר לי לא רק את העובדות אלא גם את הלך המחשבה, הערכים, הרגשות והמניעים שמאחוריהן. הוא דיבר בטבעיות וללא היסוס על דברים שנעשו כנקמה או לשם הטלת אימה, על כך שהמטרה הכשירה את האמצעים, על מדיניות של "עין תחת עין" ושל "למען יראו ויראו". כן, הוא הצטער על הרס הכפרים, גירוש התושבים, הרג השבויים – אבל הוא ראה בהם כמחויבי המציאות של אותם ימים. ומה יכולתי אני לומר? הודות לו, לאנשים כמוהו ולצורת החשיבה הזאת קמה המדינה ושרדה עד היום. הודות להם אנחנו כאן. רציתי להעלם אל תוך הספה ולא לחזור.

*** *** ***

סיפור אחד רציתי לשמוע במיוחד מאבינעם, והוא על השבויים שנלקחו בעין-זייתון. החלק של הסיפור שמוסכם על כולם הוא שביום שלאחר כיבוש הכפר נתפשו כמה עשרות מבני הכפר והוחזקו כבני ערובה למקרה שרמות נפתלי תיפול בידי הערבים ומגיניה יילקחו בשבי. מה קרה לשבויים לאחר שההתקפה על רמות נפתלי נהדפה ולא היה עוד צורך בהם? – על כך חלוקות הדעות.

בספרה "מבעד לעבותות" כותבת נתיבה בן יהודה כי בהוראת הפיקוד, השבויים כולם נרצחו בידי שני לוחמים של הגדוד הכובש, ושיומיים לאחר מכן היא נשלחה בראש חולייה אל הוואדי שאליו הושלכו הגופות, כדי להתיר ולסלק את החבלים מידי ומרגלי הגוויות הכפותות. כך היא כותבת על מה שראתה שם:

"אני לא התמוטטתי, כי אני לא הייתי – "נמושה". כי בשלב ההוא של המלחמה באמת ש"דם לא הבהיל אותי", כמו שמאירק'ה אמר, אבל אני לא יכולה להגיד על עצמי שיכולתי מאז – להוציא לי את זה מהראש שלי. אולי זה היה הרגע ששינה לי את כל החיים. הכי נורא היה האופן שהסתירו את כל העסק. אף פעם – אבל אף פעם – שום דבר לא יצא החוצה. אף אחד לא יוכל אף פעם לברר מי היו שני החברה האלה שבמו ידיהם הכניסו מחסנית שלמה בכל שבוי. הכדורים שנורו באיש הקשור ניתכו עליו בכזו פאניקה – של היורה! לא של ההרוג… הרי מה שהיה מולם היה רק איש קשור, ברגליים ובידיים, בטח עם עיניים יוצאות מהחורים מרוב פחד ואימה, אולי עם צרחות פחד, אבל קשור. אז בשביל מה היה צריך להכניס מחסנית שלמה, ולפעמים אפילו בלי לפרוס אותה, בלי "מניפה", ממש – כדור על כדור? אהה: אז הפחד הנורא, האיום, הכי זוועתי – בא להם מבפנים – ממש מתוך הנפש שלהם העלובה, ה"שבורה", לא מהאויב, אה?"

לעומת זאת, בספרו מציג אבינעם גרסה שונה לחלוטין, וכותב כי "בעקבות [הידיעה שההתקפה על רמות נפתלי נהדפה] שחררנו את כל אותם הערבים שהחזקנו לצורך חילופי שבויים, במקרה ורמות נפתלי תיפול, ושלחנו אותם לדרכם באזהרה שלא ינסו לחזור לכפר…"

אך באותו יום בביתו שמעתי מפיו גרסה אחרת, מסמרת שיער לא פחות מזו של נתיבה. הוא סיפר כי הם קיבלו פקודה להרוג את כל השבויים, אך הוא והמפקדים האחרים סרבו למלאה. הוא וחייליו הובילו אז כחמישים שבויים במעלה הר כנען והשאירו אותם בבסיס שם בידי מספר שומרים. למחרת היום, בעת ניסיון כשל לכבוש את "המצודה" בצפת, נהרג אחד הלוחמים, מבני צפת, וגופתו שנפלה בידי הערבים הוחזרה מושחתת לבלתי הכר. כמעשה נקם, ביקשו הצפתים שיעבירו לידיהם עשרה מהשבויים, ועשו בהם מה שעשו… אבינעם לא ידע מה עלה בגורלם של כל האחרים.

*** *** ***

אני רוצה לחזור אל דודי יהודה, ואל מילות ההספד שכתבה עליו נתיבה:

"יהודה לא היה "אויב" של הערבים. הוא לא רצה להיות חלק מהמלחמה. הוא חשב שזה אידיוטי להגיע למצב כזה… והוא הגיש בקשה שיעבירו אותו לש"י (שירות ידיעות, המודיעין של ה"הגנה"). הייתה לו הרגשה שמשם הוא יוכל להשפיע יותר, לתרום יותר לתבונה הכללית… ועד שהעבירו אותו לירושלים, הוא עבר בינתיים עם המחלקה שלנו, הכשרת עין-גב, לעין-זיתים, כשפרצו הקרבות, ומשם – רק יצאו לאיזה פעולה קטנה, רק פיצוץ קטן של איזה מעביר מים פיצקהל'ה, והוא רק נפצע קצת, קל, ומת אחריי יומיים בבית החולים. סתם – מת. ואני בכיתי, כמו שלא בכיתי אף פעם בחיים שלי. לא לפני ולא אחרי, כי הוא באמת לא היה צריך להיהרג. לא הוא. הוא לא היה "אויב". אנשים כמוהו לא היו צריכים לשלם. ובטח שלא את כל המחיר. איש כמוהו, כמו יהודה פריימן, היה צריך להישאר בחיים, עד היום. אנשים כמוהו חסרים כל יום. כל רגע. עד היום. החוסר בהם, של טיפוסים כמו אלדד פן, כמו יהודה פריימן, יהיה מורגש בכל הדורות הבאים, מה שהם לא תרמו."

גם אחרי עשרות פעמים, אני לא יכול לקרוא את הקטע הזה בלי להתחיל לבכות. בשקט, בפנים. לפעמים גם זולגת דמעה.

*** *** ***

לפני כשנה נסעתי עם אבי לצפון, ובדרך עצרנו במקום בו עמד פעם כפר עין-זייתון. התהלכתי על גל החורבות, בין שברי הקירות המכוסים אדמה ושיחים ועצי הפרי הבודדים שעדיין גדלים ביניהם, ודמיינתי לי את המקום כשהוא שוקק חיים, צעקות ילדים וריחות בישול מהבתים. וכאבתי מאוד. התאבלתי על דודי שנהרג במקום ועל תושבי הכפר שנהרגו או הוגלו, על כל האנשים שחייהם קופדו או גופם ונפשם נפגעו במלחמה ההיא ובמלחמות שאחריה, על המשפחות שנהרסו והסבל הנורא, השנאה והכאב. לאבל הזה אין גבולות. לאנושיות שלנו אין גבולות.

"במותם ציוו לנו את החיים", נהוג לומר. כל המתים והפצועים וההלומים והשבורים, יהודים כערבים, מצווים לנו את החיים. גם החיים עצמם מצווים לנו את החיים. אבל לא חיים של הישרדות ופחד ושנאה הם מצווים לנו, אלא חיים נעלים, מופלאים, חיים למען אידאלים שלעולם לא נוכל להשיג. החיים שעליהם חלם יהודה פריימן אך שאותם לא זכה להגשים.

clip_image006
המעיין בעין-זייתון

מודעות פרסומת

אודות עמיר פריימן

אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו, אימתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה שאלות קיומיות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על יום הזיכרון: לאנושיות אין גבולות

  1. rthgln הגיב:

    מאד מרגש. אתמול דברו בדיוק על הטרגדיה המשותפת בטכס של לוחמים לשלום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s