אלמוות? — לא תודה

באחד המפגשים של קבוצת לימוד עצמי משותף, שהוקדשו לשאלת מקומו של המוות המתקרב בתודעתנו ובחיינו, הציע אחד המשתתפים תרגיל מחשבתי מעניין: מה היית עושה אם היו מציעים לך גלולה שתהפוך אותך לבן אלמוות?
(יש כמה תנאים לתרגיל הזה: 1) מצבך הגופני והנפשי לא ידרדר, 2) מצב האנושות יישאר פחות-או-יותר כמו שהוא עכשיו, 3) אם תיקח את הגלולה תחיה לנצח, נקודה. בלי חרטות. גם אם תשנה את דעתך לא תוכל למות.)
מה אתם הייתם עושים מול הצעה כזו? כדאי לעצור ולחשוב על זה לרגע. לרוב האנשים התשובה בכלל לא ברורה מאליה.
אם התשובה היא "לא הייתי לוקח/ת", אז למה לא? ואם התשובה היא "הייתי לוקח/ת", אז למה כן?
אחת השיחות המעניינות שהתפתחו בעקבות התרגיל הזה הייתה עם ידיד שאמר (פחות-או-יותר) כך: אם זה אומר שאצטרך להמשיך בטרחות היומיומיות של פרנסה וחשבונות וסתימות בכיור והשכנים המעצבנים, אז תודה אבל אני מוותר על התענוג. אבל אם הייתי יכול להישאר לנצח במצב של מדיטציה, של תודעה חופשית, אז ברצון הייתי לוקח את הגלולה.
כשנשאל האיש אם פירוש הדבר הוא, שאם אפשר היה להקפיא את גופו ולהחזיק אותו מחובר למכונות ומודע לגמרי, הוא היה בוחר באופציה הזאת, הוא אמר "כן!"
איך האפשרות הזאת נראית לכן/ם?

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה לימוד עצמי משותף, שאלות קיומיות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

גילוי והסתר – מאת: אגי משעול

בשיחה הבוקר נזכרתי בקטע של אגי משעול, מתוך מאמר שלה על השיר "אתה קורא את זה מהר מדי". המאמר כולו מומלץ ביותר (http://tinyurl.com/pv7xzhg), אבל אני אתייחס כאן רק לאותו קטע מסוים מתוכו:
"ככל חוויה מיסטית, גם תיאור תהליך הקריאה נזקק לדימוי ריקוד-אהבה של הטקסט וקוראו. כאשר אני מפריחה תחת ידי שיר לאוויר העולם, אני מאחלת לו, יותר מכל, קורא-מאהב. אין קשב מרוכז יותר מזה של האוהב. דבר לא נעלם מחושיו. ואז הַקריאה הראשונה, מגע העיניים בשיר, כמו נגיעה בבשרה של אהובה. נגיעת גישוש סקרנית מלאת תשוקה וחששות. בעניין זה אין כל הבדל בין קריאת שיר לבין כתיבתו. שיר הוא תמיד מהות חמקמקה מאין כמוה. יישות עצמאית הנוקטת גילוי והסתר. אין לעוררה עד שתחפץ. היטב אני יודעת את התקרבותה, את הענן האנרגטי של נוכחותה. אני מזהה אותה בהתרגשות הבשר, ברעד הקל שבאצבעותַיי. אני חשה, באינסטינקט, שעלי להתאפק, דווקא כשהכול רוצה להתנפל עלי, להתחזוֹת לאדישה, דווקא כשכולי להוטה, ולהתנהג כאילו אינני שָם כלל, כאילו לא הבחנתי בשינוי העצום שהתחולל לפתע. עלי לפַנות מתוך עצמי כל רצון או להיטוּת, כדי לאפשר אותה. לפעמים אף לפצוח בפעולות הסחה כמו הליכה לפריג'ידר, לטלפון, לחלון, כאילו דבר לא אירע. אבל כל אותו הזמן אני מקשיבה, קשב לא ממוקד, רק פתיחה והתרחבות."
מי שמתעניין, כמוני, מאוד, ביחסים שבין מצבי "נוכחות" (הוויה) ו"פעולה" (יצירה) באדם, ימצא כאן את התנועה החופשית, הדינמית, ועם זאת המודעת והמכוונת, שבין מצבים אלו. אגי מפליאה לתאר את המשחק העדין והרגיש עם אותה "מהות החמקמקה", שבמקרה שלה הוא שיר אבל יכולה להיות כל מעשה יצירה. אני מכיר אותה, למשל, מיצירה של יחסי ידידות ושל יזמות חברתיות וחינוכיות, ומהדינמיקה של הופעת רעיונות חדשים ושל תנועת ההתממשות שלהם. זו בשבילי מהותה של אמנות, כולל אמנות החיים — התנועה שבין הנסתר והנגלה, הכוח והפועל.

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

מה מניע אותי?

נתקלתי בהבחנה בין שני סוגי הנעה (מוטיבציה) ובתוצאות מחקריות מעניינות שקשורות אליה. ההבחנה היא בין הנעה פנימית (Intrinsic Motivation – עיסוק מתוך ולשם הנאה מהדבר עצמו) לבין הנעה חיצונית (Extrinsic Motivation – עיסוק כאמצעי להשגת תגמול כלשהו). לדוגמה ניקח את ההבדל בין מי שאוהב לנגן בפסנתר או לשחק כדורגל להנאתו (הנעה פנימית) לבין מי שעומד להיבחן לבגרות על נגינה בפסנתר או צריך לשחק כדורגל היטב על-מנת להישאר בנבחרת (הנעה חיצונית).
ועכשיו החלק המעניין: מה לדעתכם קורה כאשר אנחנו עושים משהו מתוך הנעה פנימית ואז פתאום מתחילים לקבל עליו תגמול חיצוני? לכאורה זה אידאלי, אבל מחקרים מראים שבהרבה מקרים התגמול החיצוני מחליש את ההנעה הפנימית שלנו. לדוגמה, ילדים נוטים באופן טבעי וספונטני לעזור לילד אחר שנמצא במצוקה, אבל אם נתחיל לתגמל אותם (לא בחיוך ובמילות עידוד, שהן תגובות טבעיות, אלא במתנה או בתעודה שניתנות באופן שיטתי) בכל פעם שיעזרו למישהו הם ייטו פחות לעשות זאת. עוד דוגמה – אם ניתן לילדים פרסים על כך שהם משחקים במשחק חדש כלשהו, הם ייטו להמשיך לשחק בו פחות מאשר ילדים שלא קיבלו פרסים.
זה מעניין, לא? ומה זה אומר לגבי ההשפעה של התגמולים שאנחנו מקבלים (מהסובבים אותנו, מהחברה, ממקום העבודה) על אופן עשיית הדברים שאנחנו אוהבים ונהנים לעשות? למשל, אם אמן שיצר "למגירה" מתחיל לקבל עשרות אלפי שקלים עבור כל יצירה שלו, איך זה ישפיע על ה"הנעה הפנימית" שלו ועל יצירתו? אם אדם שנהג לעשות מדיטציה מתוך אהבה ועניין מתחיל לכתוב דוקטורט על מדיטציה או להתפרנס כמורה למדיטציה, איך זה ישפיע על המדיטציה שלו? אם חבר שאני אוהב ונהנה מחברתו זוכה פתאום בהון עתק, איך זה ישפיע על היחסים בינינו?
דבר אחד אפשר לראות מיד, והוא שהתוספת של הנעה חיצונית מבלבלת ומערערת. אם קודם לכן ידעתי שאני עושה את הדבר שאני אוהב לעשות, או מחפש את חברתו של ידידי, כיוון שאני אוהב זאת ונהנה מכך, ברגע שנכנס לתמונה גם תגמול חיצוני (או ציפייה לתגמול כזה) קשה לי יותר לדעת מהי ההנעה האמיתית שלי. האם אני ממשיך לנגן בפסנתר או לבקר את ידידי בגלל שאני אוהב לעשות זאת, או כדי להשיג את התגמול המצופה?
הנה מסה קצרה ונפלאה מאת חורחה לואיס בורחס, בשם "בורחס ואני", שממחישה יפה את הדילמה הזו:
לאחר, לזה המכונה בורחס, קורים הדברים. אני מתהלך ברחובות בואנוס איירס ועוצר לרגע, אולי כבר באופן מכני, כדי להתבונן בקשת של אולם כניסה ובמעשה הסבכה שעל השער; אני יודע על בורחס ממכתבים ורואה את שמו ברשימת פרופסורים או במילון ביוגרפי. אני אוהב שעוני-חול, מפות, דברי דפוס מהמאה התשע-עשרה, טעמו של קפה ושירה של סטיבנסון; אלו חביבים גם עליו, אבל מתוך מודעות עצמית שהופכת אותם לכליו של שחקן. יהיה זה מוגזם לטעון שהיחסים בינינו עוינים; אני חי, מרשה לעצמי להמשיך לחיות, כדי שבורחס יוכל להמשיך לזמום את כתביו, וכתיבה זו מצדיקה אותי. אין לי קושי להודות שהוא הוציא מתחת ידיו כמה דפים בעלי ערך, אבל דפים אלו לא יכולים להציל אותי, אולי משום שמה שטוב בהם לא שייך לאיש, אפילו לא לו, אלא לשפה ולמסורת. בנוסף לכך, נגזר עלי למות, באופן סופי, ורק שבריר כלשהו מעצמי יכול להתקיים בו. בהדרגה אני מוסר לידיו הכל, אף שידועה לי היטב נטייתו החולנית לעוות ולהאדיר דברים.
שפינוזה ידע שכל הדברים משתוקקים להתמיד בהווייתם; האבן רוצה לנצח להיות אבן והנמר להיות נמר. אני אשאר בבורחס, לא בעצמי (אם אני אכן מישהו), אבל אני מזהה את עצמי בספריו פחות משבספרים רבים אחרים או בפריטה שקדנית עלי גיטרה. לפני שנים ניסיתי לשחרר את עצמי ממנו ועברתי מהמיתולוגיות של הפרברים אל משחקים בזמן ובנצח, אבל משחקים אלו שייכים עכשיו לבורחס ועלי לדמיין דברים אחרים. חיי הם, על כן, בריחה, ואני מאבד הכל והכל שייך לשכחה, או לו.
אינני יודע מי משנינו כתב את הדף הזה.

פורסם בקטגוריה שאלות קיומיות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

חינוך לעתיד לא ידוע

חינוך לעתיד לא ידוע
מאת: עמיר פריימן, יו"ר מועצת התנועה להעצמת הרוח בחינוך, עורך-שותף של הספר "חינוך – מהות ורוח", חבר בצוות החשיבה "רוח האדם בחינוך" של מכון מופ"ת,
המאמר התפרסם לראשונה בביטאון מכון מופ"ת מס' 49

 עד כמה מעט אנו יודעים על איך ייראה העולם בעוד עשרים שנה ניתן ללמוד מהשינויים שחלו כאן במאה שנים האחרונות. בשנת 1912 היו פה טורקים וקדחת, בתל-אביב היו שני רחובות, אמצעי התקשורת העיקרי היה מפה-לאוזן, וחדשות מעבר לים הגיעו לרוב באיחור של שבועות; אנשים התחתנו והקימו משפחה בגיל צעיר, ומעטים הרחיקו נדוד מעבר למחוז מגוריהם. מאז הוקמה פה מדינה יהודית והפכה למעצמה אזורית, החברה עברה תהליכים של חילון ואורבניזציה, התקשורת הפכה לזמינה לנו בכיסנו כל שעות היום, האינטרנט והטלוויזיה מעבירים לנו צילומים בזמן אמת מקצוות עולם וממאדים, הומצאה הגלולה ועברנו את המהפכה המינית; לחופשה אנו יכולים לבחור בין טיול הרפתקה בדרום אמריקה לבין סבב מקדשים במזרח אסיה.

דברים אלו ידועים ועם זאת קשה לרובנו להטמיע את העובדה, שהתאוצה ההולכת וגוברתבמחקר המדעי ובהתרבות הידע, בהתפתחות הטכנולוגית, בשינויים האקולוגייםובהפיכתו של העולם לכפר גלובלי, אחראית לכך שהפער– בכל התחומים – בין העולם של היום לבין העולם בעוד עשרים שנה, העולם שאליו ייצאו עם תום לימודיהם הילדים של היום, יהיה אף גדול מהפער שבין פלשתינה של שנת 1912 לבין ישראל של היום.

הלם העתיד, שכתב עליו אלבין טופלר לפני כארבעים שנה (1972), כבר כאן – והוא רק הולך ומחריף. איך נחנך, אם כך, את הילדים של היום, כך שיהיו מוכנים לחיות בעולם של עוד עשרים שנה? הניחושים העיקריים שלנו ביחס לעולם עתידי זה הם שהוא יתאפיין בקצב שינוי מהיר פי כמה מזה של היום, ושהוא מעבר ליכולת הדמיון והחיזוי שלנו. מהי אפוא המטרה שלעברה ולאורה עלינו לחנך אל מול פני עתיד לא ידוע? אני סבור, כי המטרה היא צמיחה והתפתחות אינטלקטואלית, רגשית, ערכית, מוסרית ורוחנית של האדם לאורך כל חייו, שיאפשרו לו לתרום בצורה מיטבית לחברה שסביבו ולאנושות כולה בעולם הנתון בשינוי מהיר ובלתי-פוסק.

כדי שאדם ילמד, יצמח ויתפתח בצורה זו לאורך כל חייו, נדרש שילוב של שני יסודות סותרים לכאורה אבל למעשה משלימים זה את זה: האחד הוא "עמוד שדרה" או "מרכז כובד" נפשי, שמעניק לאדם חוסן נפשי, יציבות וביטחון ומאפשר לו להתמודד בהצלחה עם שינוי מהיר ומתמיד ועם חוסר ודאות ביחס לעתיד; היסוד האחר כולל פתיחות, גמישות, סקרנות, עניין, עצמאות, יצירתיות, העזה, הנעה עצמית ועוד, המאפשרים לאדם להמשיך לחקור וללמוד, לנסות ולהתנסות, להתפתח ולהתחדש באופן דינמי ומתמשך.

חינוך לעתיד לא ידוע, שהוא גם החינוך המתאים והרלוונטי ביותר להווה, מטפח ויוצר בחניך את שני היסודות האלו. כך נבנית בו תשתית אינטלקטואלית, רגשית, ערכית, מוסרית ורוחנית המאפשרת לו לצמוח ולהתפתח כל חייו ובתוך כך לתרום להתפתחותה ולצמיחתה של החברה האנושית כולה.

להלן כמה ממרכיביו העיקריים של חינוך כזה – כשיישומו של כל מרכיב תלוי כמובן בגילו ובבשלותו הנפשית של כל תלמיד, והוא משלב לימוד, תרגול, חוויה ושיתוף:

חיבור ושייכות – חיבור לגוף (באמצעות עיסוק בספורט, ריקוד, אמנות לחימה, יוגה וכדומה), לרגשות (באמצעות טכניקות שמקורן בתחום האינטליגנציה הרגשית, משחק תיאטרלי, התבוננות עצמית ושיקוף מהסביבה), למשפחה, לקהילה, לתרבות, למסורת ולמדינה (באמצעות לימוד, חוויה ומעורבות) ולטבע (באמצעות יציאות לטבע, לטיולים, לעבודה בגן וכדומה). כדי שיהיה "מעוגן" ובעל בסיס נפשי יציב ובטוח, חשוב לאפשר לילד, בעיקר בגיל הצעיר, לחוות את עצמו כמחובר לעצמו ושייך לסביבתו הקרובה והרחבה יותר. עם זאת, חשוב גם לעודד אותו לחקור, החל מגיל ההתבגרות ולאורך כל חייו, את טיבם ואת ומשמעויותיהם של חיבורים והשתייכויות אלו. חקירה מתמשכת זו תאפשר לו להבחין בין חיבורים והשתייכויות משמעותיים ורלוונטיים לחייו לבין אלו שכבר אינם, ובעקבות זאת לחזק את הרלוונטיים ולהרפות בהדרגה מאלה שאינם נחוצים עוד.

מודעות ל"רקע" – הפניית תשומת הלב אל היבטים או אל ממדים של חווייתנו או של הווייתנו שנוכחים תמיד אבל נמצאים בדרך-כלל ברקע – התודעה, ה"עצמי", "מלאות" או "ריק", וכדומה – והתוודעות אליהם. ההרגל האובססיבי שלנו להפנות את תשומת לבנו תמיד דווקא לתופעות חולפות ומשתנות (אובייקטים שמחוץ לנו כמו גם מחשבות, רגשות, זיכרונות, תחושות וכו') מסיט את תשומת לבנו מהממדים הקבועים בהווייתנו. המסורות והדתות השונות הכירו בחשיבות העליונה של הפניית תשומת הלב והתוודעות אליהם, הן כדי להכיר במציאות המוחלטת והן כאמצעי היעיל ביותר לפיתוח "מרכז" עמוק ויציב באדם. במסורות רבות מקובל ש"דרך המלך" להתוועדות זו היא תרגול מדיטציה, שמטרתו מוגדרת לרוב בניסוחים הבאים (שאפשר לראותם גם כניסוחים שונים של אותה מטרה):

  • פיתוח מודעות לתודעה – התוודעות אינטימית עם יכולת הידיעה או עם פעולת הידיעה, שקודמת לידיעה של כל דבר ספציפי.
  • התוודעות ל"סובייקט" – לחוויית ה"עצמי", לחוויית היותי סובייקט מודע, למי שאני מעבר או קודם לכל מאפיין ספציפי או "חיצוני" שלי.
  • חוויה של ממד נצחי ואין-סופי (או ממד שמעבר לזמן ולמרחב), שהוא מרכיב קבוע אך עדין ולרוב נסתר של חווייתנו.
  • הכרה במלאות, בחיוביות, באהבה ובאושר שאינם תלויים בדבר אלא אינהרנטיים לקיום ונובעים ממנו.

ידע עצמי – שימוש בטכניקות שונות של התבוננות (רפלקציה,mindfulness ), שמטרתן לפתח באדם הכרה עצמית, תחושת יכולות (agency), שליטה עצמית, ביטחון עצמי, כבוד עצמי ועוד, באמצעות:

  • מודעות למנגנוני החשיבה, הרגש והתגובה שלנו ולהרגלים אוטומטיים הקשורים בהם, כשהמטרה היא "דע את עצמך" ברמת המנגנונים האלו (שאצל רובנו הם במידה רבה לא מודעים ואוטומטיים).
  • פתיחת מרחב ומרחק מסוים בין האדם וההתניות הביולוגיות, הפסיכולוגיות והתרבותיות שלו, שמאפשרת לו אובייקטיביות וחופש בחירה מסוימים ביחס להן.
  • הכרה של הזהות העצמית, תפיסת העולם, האמונות, הנחות היסוד וסולם הערכים שלנו, שהם תוצרי הזמן, התרבות והמקום שהוא חי בהם. הכרה כזו יכולה להעניק לאדם כבוד והערכה כמו חופש בחירה ביחס למרכיבים אלו של זהותו, ואגב כך גם לגלות לו זהות וערכים, שהם מוחלטים ואוניברסליים.

עיסוק ב"שאלות הגדולות" – הכוללות שאלות קיומיות כמו מי אני? לשם מה אני כאן? מהי משמעות החיים? מה עלי לעשות עם חיי? או שאלות הנוגעות בחוויית החיים כמו: מהי אהבה? מהו מצפון? מהו מין? שאלות שנוגעות בדילמות, לדוגמה, יחיד מול חברה וחופש מול אחריות. מתן לגיטימציה להעלאת שאלות מסוג זה, הצפתן, המשגתן ושיח בהן, בגיל ההתבגרות ואולי גם בגילאים צעירים יותר, עוזרים בהעלמת החרדה הקיומית והרגל הבריחה מהן, שלרוב מניעים ודוחפים (באופן לא לגמרי מודע) את חיינו האישיים והחברתיים. שאלות אלו "מכריחות אותנו לחזור ולבדוק את עצמנו ולהגדיר לעצמנו טוב יותר את מה שאנו באמת רוצים לומר או להשיג, דורשות מאתנו לראות דברים מנקודות מבט שונות ומאפשרות לנו להציץ אל העתיד" (אבינון, 2012: 75) ובאמצעות העיסוק בהן "מתחזקת תודעתו, מתעצבת זהותו, מותווית השקפת עולמו, נקנים ערכיו ומתגבשת תכנית חייו [של התלמיד]" (תדמור, 2012: 291).

זיקה לממד הרוחני ולחוויות של עומק ומשמעות, קדושה ונשגבות, ענווה ו"יראת שמים" – אווירה ותרבות המעודדת זיקה כזו וחוויות כאלו ניתן ליצור בבית הספר באמצעות טקסים, תפילה, מדיטציה והגות, התבוננות בטבע וביקום, התעמקות בכתבים רוחניים ופילוסופיים שונים וביצירות אמנות מעוררות השראה. זיקה וחוויות כאלו תורמות ליצירת "מרכז כובד" או "עוגן" נפשי-רוחני באדם ומעוררות אותו לשאוף תמיד אל "זה שמעבר לו", אל הנסתר והמופלא שמעבר למציאות הנגלית. קריאה ל"חינוך לרוחניות" במובן זה ניתן למצוא בספריהם של אלכסנדר (Alexander, 2004), גור-זאב (2004) ותדמור (2007).

עצמיות – דרכים לפיתוח עצמאות, חשיבה ביקורתית, אינדיבידואליות, חופש בחירה, אותנטיות, תחושת יכולות (agency), ביטחון עצמי, אחריות, כישורי מנהיגות וכדומה, פותחו ושוכללו מאוד בחינוך הדמוקרטי, בחינוך הדיאלוגי ובפדגוגיה ביקורתית, וחשוב שיאומצו גם בחינוך ה"סטנדרטי". אבל מעבר לכל מרכיבים "נגלים" ובאופן חלקי אף מדידים אלו, קיים "גרעין של עצמיות", שגולדשמידט (2012) מתאר כ"ישותו הפנימית ביותר של האדם, מה שאנו מרגישים כאנושי ביותר וכמקורי ביותר, אותו פן רוחני-אינדיוודואלי שכל אדם מנסה כל חייו לממש, [ש]נמצא מעבר ליסודות החומריים, מעבר ליסודות הנפשיים-רגשיים, מעבר ליסודות הרציונליים-הכרתיים וגם מעבר לדיון הנדוש בין תורשה וסביבה… מהות פנימית זו, אותה רוחניות-אינדיווידואלית, היא בעת ובעונה אחת גם האינדיווידואלית ביותר והייחודית ביותר לכל אדם ואדם, וגם המכילה ביותר והמקיפה ביותר. זוהי הנקודה שמתאחדים בה חוץ ופנים, אדם ועולם, אני וחברה, סובייקט ואובייקט… קיומה של נקודה זו הוא הבסיס לכל תהליך אמיתי של ידיעה והכרה… המקום שבו אני ומושא הידע חד הם." (עמ' 302). לפיתוח המודעות לאותו "גרעין של עצמיות" חשיבות עצומה מבחינת יכולתו של האדם לעמוד יציב בסערות הזמנים מחד גיסא, ופתוח להתחדשות ולשינוי מאידך גיסא.

יצירתיות – עירור ופיתוח תחושת פליאה, סקרנות, חקירה, כושר דמיון, הרפתקנות, אומץ להתנסות בחדש ובבלתי-ידוע, התייחסות חיובית ואפילו זיקה למצבים של עמימות ואי-ידיעה. גרין (2005) ניסחה זאת כך: "להצית ולהטמיע בהם [בלומדים] את אי-הנחת החקרנית, התבונית והביקורתית באשר לדברים כפי שהינם, באשר לחלופות הראויות שעדיין אינן" (עמ' 90). בפיתוח היצירתיות יש תפקיד חשוב, כמובן, לחוויה וליצירה אמנותית תפקיד דומה בעירור ובפיתוח היצירתיות יש גם למשחקים, לשימת דגש בלימודים יותר על ניסוח ועל פיתוח שאלות מאשר על מתן תשובות, להתעכבות על מצבים של אי-ידיעה והתרגלות להם, ליציאה ל"הרפתקאות" אינטלקטואליות והתנסויות חברתיות, בדרכים שפותחו בבתי ספר וולדורף, מונטסורי ואחרים.

הדרך הטובה ביותר לחיזוק כל המרכיבים האלו בחינוך היא משיכת אנשים איכותיים להוראה, שינוי הדגשים בהכשרת המורים ופיתוח השתלמויות למנהלים ולמורים בכיוונים אלו. חינוך אמיתי מבוסס יותר מכול על דוגמה אישית, ורק אנשי חינוך שהם עצמם אנשים לומדים, חוקרים ומתפתחים, לא רק מבחינה מקצועית אלא גם מבחינת אישיותם ואנושיותם, יוכלו באמת לחנך ולהכין את חניכיהם לעתיד לא ידוע. ככל שניתן, עלינו להיות בעצמנו ולהכשיר ולעודד את חניכינו, את הסטודנטים להוראה, את המורים ואת מנהלי בתי הספר, להיות בתהליך מתמשך של צמיחה ושל התפתחות אינטלקטואלית, רגשית, ערכית, מוסרית ורוחנית לאורך כל חייהם. אין דבר ממלא ומספק מכך.

מקורות

אבינון, י' (2012). חינוך לחיים בעלי משמעות. בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – מהות ורוח (עמ' 80-69). תל-אביב: מכון מופ"ת
גולדשמידט, ג' (2012). על מהות האדם ומהות החינוך. בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – מהות ורוח (עמ' 307-303). תל-אביב: מכון מופ"ת
גור-זאב, א' (2004). לקראת חינוך לגלותיות: רב-תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם וחינוך-שכנגד בעידן הפוסט-מודרני. תל-אביב: רסלינג.
גרין, מ' (2005). על מהותה וייעודה של הפילוסופיה החינוכית. בתוך נ' אלוני (עורך), כל שצריך להיות אדם – מסע בפילוסופיה חינוכית (עמ' 88­-90). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת.
טופלר, א' (1972). הלם העתיד. תל-אביב: עם עובד.
תדמור, י' (2007). חינוך כחוויה קיומית. תל-אביב ועמק יזרעאל: מכון מופ"ת והוצאה אקדמית יזרעאל
תדמור, י' (2012). קיומיות, רוחניות ומהותיות בחינוך. בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – מהות ורוח (עמ' 291­-297). תל-אביב: מכון מופ"ת.
תדמור, י' ופריימן, ע' (2012) (עורכים), חינוך – מהות ורוח. תל-אביב: מכון מופ"ת.
Alexander, H. A. (2004). Spirituality and ethics in education: Philosophical, theological and radical perspectives. Brighton, Portland: Sussex Academic Press

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , , , , , , , , , , | 3 תגובות

מסע החיים – מאמר שלי בספר “חינוך – מהות ורוח”

תשובתי הראשונה לשאלה "מהי ליבת החינוך ותכליתו?" היא, אינני יודע. לא כהתחכמות, לא כטענה פילוסופית ולא כמצב תודעה, אלא פשוט כמקום שאני מוצא בו את עצמי כרגע לנוכח השאלה. מצב מוכר היטב, ועם זאת תמיד לא נוח. ממנו אתחיל ואראה אם אוכל לגלות דבר-מה שעדיין אינני יודע.

אינני איש חינוך במובן הפורמלי של המושג, ואם יש לי משהו לתרום לשיח, הרי הוא רק מניסיוני האישי ומהתבוננותי. לכן, השאלה על ליבת החינוך ותכליתו מפנה אותי אל ציר חיי ואל תכליתם. מציר זה נובעות ואליו מתקבצות בחירותי והחלטותיי המשמעותיות ביותר, והוא הולך ומסתמן בד בבד עם התקדמותי לאורכו, מונחה על ידי תחושה עמומה של כיווניות, משמעות ותכלית, מונע על ידה ויוצר אותה בעת ובעונה אחת. מהי אותה כיווניות? לאן היא מובילה? לאן אני הולך?

***

את יומי אני פותח בתרגול רוחני. אני קורא לו "תרגול", מכיוון שאני עושה אותו בקביעות במטרה ליצור בי נטייה ומשיכה מסוימים, ו"רוחני", שכן מילה זו היא בשבילי מעין חץ מורה, המצביע על הדחף או הכמיהה העמוקים והגבוהים ביותר שבי, אל מהותי ואל תכלית קיומי. את הנטייה והמשיכה למהות ולתכלית הבלתי-נתפסות הללו אני מבקש לחזק בתוכי.

תכניו וצורתו של התרגול היומי שלי עברו לא מעט גלגולים מאז התחלתי בו, לפני כשלושה עשורים; בשנים האחרונות אני מתחיל אותו, מדי בוקר, במשפטים הבאים, שניסחתי בעצמי ולעצמי:

אל השלמות, החופש והיופי אכוון את לבי תמיד.
תאיר כוונה זו את דרכי ותשרה על כל מעשי.
בעקבותיה אלך כשעיניי עצומות, לבי ער ורוחי איתנה.

***

התכוונות זו, שאני מבטא אותה במשפטים לעיל, החלה להתעורר בי בשנה-שנתיים האחרונות של לימודי בתיכון, ואני מודע לכמה גורמים שעוררו אותה בי או אותי אליה. אחד מהם היה המורה שלי לביולוגיה, יעקב יעקובסון, שהיה איש דתי ואיש מדע, שהאמין בסיפור התנ"כי על בריאת העולם והיה מוקסם מתורת האבולוציה הדרוויניסטית. הוא שיתף אותנו, התלמידים, בהתלבטויותיו בשאלות על האמת המוחלטת והיחסית, על טבע הידיעה האנושית, ועל השוני בין ידיעה אמונית ומדעית, והיה האדם המבוגר הראשון, ככל הזכור לי, ששמעתי אותו מודה בהתלבטויות פילוסופיות-קיומיות כאלו.

בעידודו של המורה לביולוגיה קראתי, לאט, במאמץ ניכר אך גם בשקיקה, את ספרו של הפילוסוף תומאס קון המבנה של מהפכות מדעיות. ספר זה חולל מהפכה בתוכי: מתוך הקריאה בו הבנתי כי כל דרך החשיבה שלי, תודעתי עצמה, כלואה בתוך "פרדיגמה" – הנחת יסוד שאת אמיתותה אני מניח מראש. וכך קרה שבגיל 17 הגדרתי לעצמי את מטרתי הראשונה בחיים: לשחרר את תודעתי מכל הנחת יסוד, ואם אין זה אפשרי – לפחות לאפשר לה לנוע בחופשיות בין הנחות יסוד שונות.

גורם נוסף בהתעוררותי הרוחנית היה סמינר "גשר", שאליו יצאתי עם כיתה מבית הספר שלי. באותו סוף שבוע בצפת ראיתי בפעם הראשונה בחיי אנשים מתפללים בלהט ומתוך התכוונות למשהו נשגב, נעלם, בלתי-נתפס – לאותו אלוהים שסבי אמר לי בנחרצות, בילדותי, שאינו קיים. הרבה מעבר לכך אינני זוכר מאותו סוף שבוע, אבל את הדרך מתחנת האוטובוס לביתי, לאחר תום הסמינר, אני זוכר היטב: ריחפתי לאורך שדרת הברושים הארוכה, מזמר פסוקים מתהילים ורגלי לא נוגעות בקרקע. הייתי מאושר ולא ידעתי למה.

***

שירותי הצבאי עיכב את המשך מסעי הרוחני, אבל עם סיומו, כשהתחלתי ללמוד רפואה בירושלים, חזרתי אליו במרץ מחודש ועם הגדרה חדשה של מטרת חיי: לדעת את המציאות ידיעה בלתי-אמצעית וחפה מהשפעתם המעוותת של כל התניה או רעיון. הגדרה חדשה זו הייתה קשורה לעניין שפיתחתי באותה תקופה בתרגול הזן ובהבטחה שלו ל"הארה", מושג המבטא ידיעה ישירה וצלולה של המציאות.

עניין זה הביא אותי, באמצע שנת הלימודים הראשונה שלי, לבלות שלושה ימים ב"סדנת הארה", בה חזרתי והתבוננתי שוב ושוב, באינטנסיביות רבה, בשאלה "מי אני?" ובתשובות השונות שעלו בי לנוכח שאלה זו. ביומה האחרון של אותה סדנה, בשעה שעמדתי בראש גבעה והשקפתי אל העמק שמתחתי, הבנתי: באמת אינני יודע מי אני, ולפיכך גם איני יודע בשביל מה אני כאן ואיך עלי לחיות את חיי; ועד שלא אדע זאת, אני מבזבז את זמני. באותו רגע התגבשה בי מחויבות נחושה ואפילו נואשת למצוא את התשובות לשאלות אלו.

בתום אותה סדנה, כשחזרתי לדירתי וראה אותי שותפי לדירה וללימודים, שהיה גם חברי הטוב ביותר, הוא נבהל: מה קרה לך? – הוא שאל – משהו בעיניים שלך השתנה… הן ריקות ועמוקות, כאילו אתה מסתכל פנימה… לא ידעתי להסביר לו את שקרה.

בסוף השנה השלישית ללימודי הרפואה לקחתי חופשה מהלימודים ונסעתי ליפן, כדי לתרגל מדיטציה ולהגיע להארה. חייתי שנתיים בבקתת עץ ליד מקדש כפרי קטן, קילומטרים ספורים מהר פוג'י, וביליתי שעות מדי יום בחברתו של מורה הזן שחי במקדש – איש קסום ושמו הוגן ימהטה, קליל וחופשי כציפור דרור, אתו אהבתי למדוט, לרוץ בהרים, לגדל ירקות ולזמר בקול עמוק תפילות בודהיסטיות. כמה פעמים בשנה נסעתי ל"סשין" במנזר של המורה שלו – שבוע של תרגול מדיטציה מרוכז, במשך רוב שעות היום והלילה. בשנתיים אלו הכרתי תרבות, צורת חשיבה ואורח חיים שונים לחלוטין משהכרתי, התרגלתי לשבת במדיטציה ולמדתי טאי-צ'י, רפואה מזרחית ואת השפה היפנית – אבל להארה המיוחלת לא הגעתי. בסוף השנתיים חזרתי לארץ והמשכתי בלימודי הרפואה, בעודי ממשיך למדוט מדי יום, לתרגל טאי-צ'י ולגדל ירקות. השאלות המשיכו לבעור בי.

***

להיות זה לא לאחוז בכלום.
להיות זה לא לדעת כלום.
להיות זה לא לרצות דבר.
להיות זה לא להיות דבר.

בחזרה על מילים אלו ובהגות בהן אני ממשיך את תרגול הבוקר שלי. אני עושה זאת כדי להיות מעוגן בתובנה קיומית, שאני תופס אותה כבעלת חשיבות עצומה: שההוויה עצמה היא הכול ואין בלתה.

זו גם התובנה שכדי להיות עצמי באופן המקורי, האותנטי, החופשי, העמוק והמשמעותי ביותר איני צריך דבר: לא רכוש, לא ידע, לא הישג ולא זהות כלשהי. ההוויה עצמה היא הכול – זו התובנה הבסיסית שעליה דיברו וכתבו, או לא דיברו ולא כתבו, אבל תמיד הביעו בחייהם ובהווייתם אנשי רוח בכל הזמנים והתרבויות. בתובנה זו, שאינה רק שכלית אלא קיומית-מהותית, אני רוצה להיות מעוגן תמיד.

אחרי שאני חוזר על מילים אלו ומתעמק בהן, אני שוקע במדיטציה. מדיטציה, כפי שאני מבין אותה, היא ביטוי ותרגול של המצב הקיומי הזה, אבל בשבילי היא גם מקור לאושר עמוק – האושר של לא לאחוז בכלום, לא לדעת כלום, לא לרצות דבר ולא להיות דבר. אני פשוט אוהב למדוט.

***

בסוף השנה החמישית ללימודיי פגשתי בירושלים במורה רוחני אמריקאי צעיר ושמו אנדרו כהן, ששמעתי ש"הגיע להארה" והתחיל ללמד זמן קצר לפני כן. מרגע פגישתנו הוא עשה עלי רושם של אדם חסר פוזות וחף מחשיבות עצמית, שכמותו טרם פגשתי בחיי. חשתי אמון עמוק כלפיו, אמון שלא נתתי עד אז באיש, אף לא בעצמי, ובחברתו כמו החל משהו נוקשה ומכווץ להינמס ולהירגע בתוכי.

בשיחתנו הראשונה שאלתי אותו מדוע טרם זכיתי להארה, והוא ענה לי: "כי אתה מפחד". ממה אני מפחד, תמהתי, והוא אמר לי שעל שאלה זו יהיה עלי לענות בעצמי. אחרי שעות ארוכות של התבוננות חזרתי אליו, ואמרתי לו שיותר מכול אני מפחד מהאפשרות שאבזבז את חיי ואמות מבלי לדעת מה כל זה ובשביל מה אני כאן. האיש הביט בי בשמחה רבה וענה: שמור על הפחד הזה היטב. הוא יוביל אותך אל יעדך.

המשכנו להתראות מדי ערב ולשוחח, ביחד עם קבוצת אנשים קטנה שהתקבצה למפגשים אתו, על החיפוש הרוחני ועל מהות ההארה. כל פגישה עם האיש חיזקה את ביטחוני בכך שאני על הדרך הנכונה, ושהידיעה שאני מבקש כבר נמצאת בי. שלושה שבועות לאחר פגישתנו הראשונה, כשישבתי על הדשא בחצר בית החולים שבו למדתי, הגיע החיפוש הרוחני שלי אל סופו בחוויה שענתה על כל שאלותיי הקיומיות. כך כתבתי באותו יום ביומני:

רק אחד
שלמות אינסופית
אחדות מוחלטת
תודעה וקיום לא נפרדים.
היודע הוא שנודע
והנודע את עצמו יודע.
לא שניים אלא אחד
ללא פיצול והפרדה.

***

חודשיים אחר כך עזבתי את לימודי הרפואה והצטרפתי למורה הרוחני החדש שלי ולקהילה שהתחילה להתהוות סביבו בדרום אנגליה. הייתה זו התגשמות כל חלומותיי – והרבה מעבר להם. גרנו כ-20 איש בבית חווה גדול, נפגשנו מדי ערב למדיטציה ולשיחות עם האיש, שרחשנו לו אמון, אהבה והכרת תודה עמוקים, ושוחחנו שעות מדי יום, סביב שולחן האוכל, תוך כדי עבודה, טיול בשדות, ומול האח בשעות הלילה המאוחרות, על התובנות שגילינו, על השינויים שראינו בעצמנו וביחסים בינינו כתוצאה מהן, ועל המטרה החדשה של חיינו: להפוך את חווייתנו הפנימית למציאות של חיינו בעולם. חלמנו ליצור קיום חברתי חדש, ביטוי לעובדה שאחדות מושלמת היא טבענו האמתי.

בתוך כמה חודשים החל החלום האידילי להתפוגג כשגיליתי, כפי שגילה כל אחד ואחת מאתנו במוקדם או במאוחר, שלמרות החוויות הרוחניות, האושר והביטחון הקיומי שהיו מנת חלקי, נטיותיי האגואיסטיות לא השתנו, וחשדנות, יהירות, תחרותיות, צרות-מוחין וצרות-לב, חוסר מודעות עצמית ונטיות הרסניות שונות חזרו להכתיב הרבה מהתנהגותי ומהתנהגות כולנו, לאחר ש"התאוששנו" מגלי האושר והאקסטזה. ההתפכחות הכואבת הביאה אותנו להבנה, שכדי להגשים את החלום האוטופי המשותף שלנו עלינו, כל אחד ואחת מאתנו, להתפתח באופן משמעותי מאוד כבן-אדם או כבת-אדם. רבים עזבו את הקהילה המתהווה. לאלו שנותרו, ואני בתוכם, התחילה עבודה אינטנסיבית ומאתגרת של התפתחות נפשית, מוסרית ורוחנית, כיחידים וכקבוצה.

לא אוכל לסכם את התהליך שהשתתפתי בו במשך כשני עשורים, שבו למדנו מהצלחותינו ומכישלונותינו, מפריצות דרך ומנפילות כואבות, על התהליכים והגורמים שמאפשרים ועל אלו שמעכבים התפתחות נפשית, רגשית, פילוסופית, מוסרית, רוחנית, חברתית וערכית באדם ובקבוצה. כדי להמחיש את הדברים אביא דוגמה אחת מני רבות לכיווני החקירה וההתפתחות השונים – הדוגמה של מיניות.

כמו רוב בני האדם, עד שהתחלתי ללמוד אותו ברצינות היה לי תחום המיניות מעורפל ועמוס ברעיונות לא בדוקים, ואת עצמי חוויתי שוב ושוב כמונע בעוצמה ובצורה די עיוורת על ידי הדחף המיני. הדבר התחיל להטריד אותי במיוחד כאשר שמתי לב, שאיני יכול לחוות קרבה ואינטימיות עם אישה מבלי שאוטומטית תתעורר בי תשוקה מינית אליה, ושמיד ישתנה טבע היחסים בינינו. כדי ללמוד את העניין לקחתי על עצמי שנה של התנזרות מכל פעילות מינית, ומכיוון שבסופה הרגשתי שאני רק מתחיל בתהליך, הארכתי את נדר ההתנזרות שלי בעוד שנתיים ושלוש. כך היה, שברוב שנותיי בקהילה (מלבד שנים אחדות שבהן בחרתי להיות ביחסים זוגיים) התנזרתי ממין. התוצאה של תרגול רב-עוצמה זה הייתה מידה משמעותית של אובייקטיביות וחופש ביחס לדחף המיני, וביטחון עצמי עמוק, שנובע מהידיעה שאין לדחף זה שליטה עלי.

***

כמה חודשים לפני יום הולדתי החמישים, אחרי יותר משני עשורים שבהם חייתי בקהילה הרוחנית בארה"ב, עשיתי חשבון נפש וראיתי, שאף על פי שהתעשרתי באוצרות רוחניים מעבר לכל חלומותיי, שהתפתחתי וצמחתי, העולם עדיין לא הרוויח כמעט דבר מקיומי בו. החלטתי שמין הדין שאשנה את המאזן. עזבתי את הקהילה וחזרתי לישראל בהחלטה לתת כיוון חדש לחיי: לעשות ככל שאוכל כדי להשתתף בהתפתחות רוחנית של החברה והתרבות כאן ולתרום לה.

אחרי שנים כה רבות מחוץ למדינה רציתי להכיר אנשים בעלי זיקה רוחנית שכבר פועלים למען התפתחות החברה. חיפשתי והתחלתי להיפגש עם אנשי רוח ועשייה בעלי השפעה בתרבות, ולשאול אותם: כיצד לדעתכם ניתן להביא להתפתחות נפשית, מוסרית ורוחנית של החברה בארץ? התשובה שקיבלתי שוב ושוב הייתה: באמצעות שינוי בחינוך. מתוך תובנה זו ובזכות השותפות הרעיונית והידידות שנרקמה ביני לבין ישעיהו תדמור ואנשי חינוך נוספים, נולדה התנועה להעצמת הרוח בחינוך, ובהמשך גם ספר זה "חינוך – מהות ורוח".

***

לא לאחוז בכלום זה להיות פתוח לכל.
לא לדעת כלום זה להיות מודע לכל.
לא לרצות דבר זה לשמוח בכל.
לא להיות דבר זה להיות הכול.

כך אני מסיים את מדיטציית הבוקר שלי. כך אני רוצה לחיות את חיי.

***

לאן, אם כן, מצביע הציר שעובר לאורך חיי ומסתמן על ידם? מה מניע אותו ולאן הוא מכוון?

התחלתי את מסעי כיחיד, מונע על ידי רצון לשחרר את תודעתי מכל מגבלה, להיות חופשי ולדעת ידיעה ישירה את התשובות לשאלות הקיום; המשכתי כשותף בתהליך של התפתחות קבוצתית, מונע על ידי דחף אידיאליסטי-יצירתי; וכיום אני חי ופועל למען התפתחות עומק, התפתחות פנימית, של החברה והתרבות. למרות חלוקה אפשרית זו לשלבים, אני תופס את מסע חיי כנע על מסלול רציף של צמיחה והתרחבות, מונע על ידי דחף אחד, כמיהה אחת – אל הנשגב, המופלא, השלם, האינסופי.

כמו מוזיקליות,[1] שמופיעה בצורות שונות בתרבויות ובזמנים שונים, אבל מופיעה בכל תרבות וזמן וקיימת, גם אם לעתים חבויה, בכל אדם, טבועה גם הכמיהה הרוחנית בנפש האדם ובמהותו. יש הכמהים לאלוהים, או למושג אחר שמסמל להם את ההוויה הנצחית והכול-יכולה, ומבקשים לעָבדו ולשרתו בחייהם; יש הכמהים אל אידאל מופשט כמו מודעות, יופי, טוב, אהבה או אמת, ומוצאים את משמעות חייהם בתנועה תמידית לעברו; יש המוצאים את תכלית החיים בהתפעמות מהפלא ומהפאר של הטבע ושל מנגנוני עולם החומר; יש הרואים לנגד עיניהם מטרה ברורה של אידאל מוחשי ושואפים להגשימו; ויש החשים רק תנועה עדינה של התכוונות ומשיכה מסתורית שאינם יכולים לתת לה שם או דמות, והם מגיבים אליה בדרכים שאינן ברורות אפילו להם עצמם. אלף ואחד מופעים ופרשנויות לכמיהה זו, ובחלק מהמקרים היא גם מנוצלת בשירות מטרות לא-לה – כשם שמוזיקה יכולה לשרת גם אג'נדות פשיסטיות וגם בריחה מהמציאות. אבל במהותה, מפנה כמיהה זו את האדם אל הנשגב, המשמעותי והעמוק ביותר שיכול הוא לחוש או לשער לעצמו.

כשם שאת הרגישות המוזיקלית אפשר לעורר ולפתח בכל אדם כמעט, כך גם את הכמיהה הרוחנית. פיתוח זה יכול וחייב להיעשות, כמובן, תמיד מתוך מודעות ורגישות רבה למידת בשלותו ומוכנותו הטבעית של האדם, ולנתונים הנפשיים, הסביבתיים והתרבותיים שלו. כשם שעירור ופיתוח רגישות מוזיקלית יכול להיעשות רק בידי מי שלו עצמו רגישות כזאת, או – עדיף – מי שעבר או עובר תהליך של התפתחות רגישות כזאת בעצמו, כך יכול רק מי שהתעורר או מתעורר בעצמו לכמיהה הרוחנית, נענה לה ומגיב לקריאתה, לאפשר ולעודד התעוררות כזאת באחר.

ובסופו של דבר, איפה עובר הקו שמפריד בין מי שאני לבין ה"אחר"? היכן בי הפנים והיכן החוץ? איפה אני נגמר ומתחיל ה"לא אני"? ברובד שאנו מדברים עליו, הרובד של הכמיהה הרוחנית, אין הבדל בין פנים וחוץ, בין האדם והזולת, בין הפרט והכלל. לכן המסע של התעוררות לכמיהה זו, היענות לה והתמסרות אליה, הוא תמיד מסע חובק-כול, שאינו מבדיל בין מחנך ומתחנך, בין "אני" "אנחנו" ו"כל זה", בין אדם, זולת, חברה ועולם. זהו המסע שלנו – ליבת החיים ותכליתם, ליבת החינוך ותכליתו.


[1] תודתי לרותי, רעייתי המוזיקאית, על מטאפורה זו

לאתר הספר "חינוך – מהות ורוח"

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | 4 תגובות

את עצמנו אנחנו לא רואים

  • למשרדו של ראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים נכנסה אישה מטופחת בעלת מבטא רוסי כבד, שהציגה עצמה כרופאת משפחה והסבירה שהיא הופנתה אליו על-ידי עמיתתה "שאמרה לי שיש לך הרבה ניסיון עם בעיות כמו שלי". "ומהי הבעיה שלך?" התעניין הפסיכיאטר. "אני יודעת שזה נשמע מוזר," אמרה האישה, "אבל הקג"ב הטמין מכשיר מתוחכם בקיר הקליניקה שלי, שקורא את מחשבותיי וחוזר עליהן בקול רם. הם מנסים להוציא אותי מדעתי." לאחר בירור עדין נוסף שאל אותה הפסיכיאטר אם היא יודעת מהי סכיזופרניה פרנואידית. "כמובן," ענתה האישה, "אני יודעת את ההגדרה מהספרים, אבל מלבד זאת יצא לי כבר להיתקל, במסגרת עבודתי, בכמה אנשים שסבלו מהפרעה נפשית זו." "אבל אני חושבת שיש פה חוסר הבנה," המשיכה במבוכה קלה, "אני לא באתי אליך כדי שתקבל אותי לעבודה במחלקה שלך, אלא כדי שתעזור לי להיפטר מהמכשיר שבקיר הקליניקה שלי…"
  • "הבעיה העיקרית של המדינה שלנו היא האקלים החברתי שיצרו פה הפוליטיקאים והטייקונים ששולטים בכלכלה, בחינוך ובתקשורת, ושבו רדיפת כבוד וממון, מאבקי כוח, ניכור וחוסר אמון הם הנורמה," אמר ד.ח. מפעילי המחאה החברתית. התבוננתי בו בודק באיפון שלו, בפעם השלישית מאז התחלנו את שיחתנו, את מספר ה"אהבתי" שהתווספו לדף פייסבוק של המפלגה החדשה שלו. "והמפלגה שלך ושאר המפלגות החדשות באמת מציעות אלטרנטיבה לאלה?" – שאלתי. "תראה," אמר, "אני לא הולך להשמיץ פה את המפלגות המתחרות אבל המפלגה שלנו, לפחות, לא רק מדברת על שוויון, ערבות הדדית וסולידריות, אלא גם עומדת מאחורי המילים האלו. בשבילנו אלו לא רק סיסמאות, אלא יש לנו הצעות מאוד קונקרטיות וברורות כיצד לשנות את סולם העדיפויות החברתי והכלכלי, וכאשר נגיע לכנסת נקדם אותן בחקיקה, בהקצאת משאבים, בחינוך, בתקשורת…"

שני הקטעים הללו מייצגים סיטואציות שהייתי עד להן – הראשונה כסטודנט לרפואה והשנייה כחוקר דינמיקות עומק של תנועת השינוי הנוכחית. הסיטואציה הראשונה מתייחסת, אמנם, למצב פתולוגי חריג – אבל האם ייתכן שאי-יכולתה של האישה להכיר במצבה ולהתמודד אתו אינו שונה כל-כך ממצבו של פעיל המחאה, שמשוכנע שהוא בסדר ושהבעיה נמצאת "בקיר"? ואנחנו – מה אתנו? מה אנחנו לא רואים על עצמנו?

  • "הייתי יורה בו!" – הרגשתי את הדם עולה לראשי – "איזו אלימות! איזה *$^%#@!" מושא שנאתי המשיך לשעוט על הכביש לפני, בלתי-מודע לחלוטין לכעס העז שעורר בי. רגע לפני כן, כשניסיתי לעבור נתיב שמאלה, לפניו, הוא התעלם במכוון מהאיתות שלי והגביר מהירות כדי למנוע זאת ממני. והאידיוט עוד מקשקש בניחותא בטלפון! התגברתי על הכעס ולחצתי על דוושת הגז – אני כבר באחור לפגישה. מכונית שבנתיב מימיני ניסתה בהיסוס להשתחל לנתיבי, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להיות אדיב. הגברתי מעט את המהירות כדי לחסום אותה – אני ממהר, לכל הרוחות! "איזה נהגים יש פה בארץ", התלוננתי בפני בת-שיחי בטלפון, "את כל האגרסיביות והנבזות שלהם הם מוציאים בכביש…"

הייתכן שלא רק האנשים שסביבנו אינם מודעים להתנהגויות בעייתיות שלהם, אלא גם אנחנו? הייתכן שאנשים סביבנו רואים עלינו דברים גדולים וחשובים, שאנחנו לא מסוגלים לראות על עצמנו? זו מחשבה מפחידה. ואם היא נכונה, מה עלינו לעשות?

תשובה אחת אפשרית נותן לנו ויליאם שייקספיר, במילותיו של קסיוס במחזה "יוליוס קיסר" (מערכה שנייה, תרגום חופשי ומקוצר):
קסיוס: "אמור לי, ברוטוס הטוב, התוכל לראות את פניך?"
ברוטוס: "לא, קסיוס, כי העין יכולה לראות את עצמה רק במראה, או בעצמים אחרים."
קסיוס: "כיוון שאתה יודע שאינך יכול לראות את עצמך אלא במראה, אהיה אני לך מראה, ובענווה אאפשר לך לראות את שבעצמך אינך מכיר עדיין."

 

את המאמר הזה כתבתי למגזין אדם-עולם, בעקבות בקשה לכתוב מאמר לסדרה על “דברים שאנו לא רואים”, והוא התפרסם בגיליון שיצא זה עתה.

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , | כתיבת תגובה

השבח לאל — מאת: מוחי א-דין איבן אל ערבי, מתוך הספר "היודע את עצמו"

יש שעיניהם מתמלאות דמעות למשמע קטע מוזיקלי או כשהם צופים בסצנת אהבה או פרידה בסרט. גם לי זה קורה לפעמים. אבל היום זה קרה לי כשקראתי את הפסקה הבאה מתוך הספר "היודע את עצמו", של מוחי א-דין איבן אל ערבי (פילוסוף ומיסטיקן מוסלמי, המאה ה-13), בתרגומו של יעקב דקל-מגנג'י. אין לי הסבר לכך.
"…השבח לאל אשר קודם לאחדותו לא היה כל קדם מלבד הקדם שהיווה הוא, ולאחר יחידותו אין כל אחרית מלבד האחרית שמהווה הוא. הוא הווה, ואין עמו לא אחור ולא קדם. לא מעלה ולא מטה. לא רחוק ולא קרוב. לא איחוד ולא חילוק. לא איך, לא היכן ולא אימתי. לא זמנים, לא רגע ולא עידן. לא הוויה ולא אתר כלל. הוא הווה עתה כמות שהיה. הוא האחד מבלי אחדות, והוא היחיד מבלי יחידות… הוא הראשון מבלי ראשית, והוא האחרון מבלי אחרית. הוא החיצוני מבלי חיצוניות, והוא הפנימי מבלי פנימיות… אין מלבדו לא ראשון ולא אחרון, לא חיצוני ולא פנימי, מבלי שהם מהווים ממנו ומבלי שהוא מהווה בהם."

פורסם בקטגוריה קראתי | כתיבת תגובה