מקומה של המוזיקה בחיינו

פגישה של קבוצת לימוד עצמי משותף בה השתתפתי היום הייתה על המוזיקה בחיינו: מה מקומה בחיים של כל אחת/ד מאיתנו, מה היא עושה לנו, האם יש לה תפקיד בעיצוב והתפתחות נפשנו? אנשים השמיעו קטעים מוזיקליים שבחרו וסיפרו על משמעותם בשבילם, קראנו טקסטים פילוסופיים בנוגע לתפקידה של המוזיקה בנפש, ושוחחנו.
לי שאלה זו הזכירה קטע מוזיקלי מסרט יפני בשם "הנבל הבורמזי", שמילא תפקיד משמעותי בחיי. הרקע לכך הוא שבשנות העשרים לחיי עברתי תהליך, שנמשך מספר שנים, של התמסרות הדרגתית לכמיהה הרוחנית שבי, ושל התמוססות מקבילה של זהותי כ"מלח הארץ" (בן מושב, ציוני, לוחם, אידאליסט חברתי וכולי). באמצע תקופה זו, אחרי שחייתי כבר שנתיים במנזר זן ביפן וחזרתי לארץ, ראיתי בסינמטק ת"א את "הנבל הבורמזי".
הסרט הוא על יחידה של חיילים יפנים בבורמה בגמר מלה"ע ה-2, שעם כניעתה של יפן מוסרת עצמה לידי הצבא הבריטי ומתחילה בצעדה ארוכה לעבר מחנה השבויים, כדי לצאת משם באנייה בחזרה ליפן. בזמן הצעדה אחד החיילים, שהוא מוזיקאי מחונן ורגיש, ניתק מיחידתו, ותוך כדי מסע היחיד שלו לעבר מחנה השבויים, כדי להתאחד עם חבריו, הוא עובר מהפך רוחני והופך לנזיר. כשהוא מגיע, לאחר תלאות רבות, לקרבת מחנה השבויים, הוא קרוע בין רצונו להצטרף לחבריו ולחזור למולדתו לבין רצונו להישאר כנזיר בבורמה. ואז באה סצנה בו הוא ניצב מחוץ לגדר מחנה השבויים, חבריו שרים לו בניסיון לשכנעו להצטרף אליהם והוא מנגן להם בנבל הבורמזי שבידו, מסתובב וצועד אל תוך הערפל, לבלי חזור עוד.
באותם רגעים חשתי הזדהות עמוקה עם החייל-הנזיר, הקרוע בין געגועיו לחבריו ולמולדתו לבין ייעודו כנזיר, וכשהוא התחיל לנגן את שיר הפרידה שלו מחבריו פרצתי בבכי ולא יכולתי להפסיק דקות ארוכות. ההתלבטות העמוקה שלי, כאב הפרידה ותחושת הבדידות, שהדחקתי עד אותו רגע, צפו ועלו בי למשמע צלילי הנבל ופרצו מתוכי בדמעות ללא מעצור.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה לימוד עצמי משותף | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

להיות שביר — מאת: אלן דה בוטון, תרגום: עמיר פריימן

crystal"מאז חצר המשחקים בבית הספר למדנו שאסור לנו להראות את שבירותנו. רכשנו "הגנות". לכולנו יש חלק שביר, אך אנחנו מחביאים אותו היטב. אבל גביע קריסטל זה – ברייקסמוזיאום באמסטרדם – לא מסתיר את חולשתו. הוא מודה שהוא עדין; יש לו מספיק ביטחון עצמי כדי לדרוש שיטפלו בו בזהירות; הוא גורם לעולם להבין שהוא יכול להינזק בקלות. ויש לכך סיבה טובה. הוא אינו שביר בגלל חסר או בטעות. אין זה שיוצרו ניסה לעשותו קשה וקשוח ואז – בטיפשות – יצר משהו שילד יכול לשבור בקלות, או שיתנפץ לרסיסים אם יטפלו בו בגסות. הוא שביר ופגיע כתוצאה מהחיפוש אחר שקיפות ומעודנות, כתוצאה מרצונו להזמין אור שמש ואור נר אל תוך מעמקיו. גביע קריסטל יכול להשיג אפקטים נפלאים, אבל המחיר הוא שבירות. דברים טובים מסויימים צריכים להיות עדינים. צלחת החרסינה אומרת: "אני מלאת חן, אבל אם תפיל אותי אשבר, ואין זו אשמתי."
מחובתה של התרבות לאפשר לצורות העדינות יותר של הפעילות האנושית לשגשג, ליצור תנאים בהם מותר להיות שביר. ולמען האמת אנחנו יודעים שאין זה גביע הקריסטל שצריך זאת יותר מכל אלא אנו עצמנו, והאנשים שעמם אנו חולקים את חיינו."

פורסם בקטגוריה קראתי | כתיבת תגובה

המרכיב המסתורי

אדם יכול לתרגל עשרות שנים מדיטציה, טאי-צ'י ויוגה, לקנח בקורסים של אינטליגנציה רגשית ובקבוצות שיח משתף, ועדיין להיות מלא מעצמו, נוקשה, קר, מכונס, לא קשוב ולא נגיש לזולתו – אדם שלא הייתם רוצים למצוא את עצמכם איתו על אי בודד. היכרתי כאלה.
אדם אחר יכול לעשות את אותם הדברים ולהיות ער ונוכח, בעל לב חם ופתוח, גמיש וזורם בחשיבתו ובתשומת ליבו, נדיב ומתחשב – כזה שכולם מחפשים את חברתו. גם כאלה אני מכיר.
מה המרכיב המסתורי שקובע, אם לימוד עצמי ועבודה של מודעות, נוכחות וחמלה יניבו תוצאות רצויות או רק ינפחו ויקבעו את האגו של האדם ויסגרו אותו בתוך עצמו?
והאם אפשר לגעת, לעורר, לפתוח ולפתח את המרכיב המסתורי הזה בנפש?
שאלה שמעסיקה אותי, ויש לי רק קצות חוטים ושבבי תובנות ביחס אליה.

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח, שאלות קיומיות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

תפילה–מאת: עוזי וייל, מתוך "עוד קצת אור, בבקשה"

תפילה, מלשון "פילול". שפירושו "התקשרות".
כלומר, התקשרות של האדם העומד בעולם הזה, עם אור האינסוף המקיף אותו, אך אינו מגיע לעולם אלא טיפין טיפין, כמראה מעוותת. כחומר שיש לו סוף. כהבל הבלים.
והנה, באמצעות הדיבור המתמשך, היומיומי, הטכני לפעמים, המתעקש שיש אינסוף למרות שלא רואים אותו, שיש משמעות למרות שלא מבינים אותה – על ידי זה חלה התקשרות.
ובמובן הזה, התפילה תמיד נענית. גם התפילות של אברי גלעד, גם התפילות של אנה פרנק. גם שלי, גם שלכם. השאלה איננה "למה תפילות אינן נענות" – הן תמיד נענות. אבל לעתים רחוקות הן נענות כמו שאתה רוצה.
אתה מתפלל כי משהו כואב לך, והכאב הזה מניע אותך להתקשר למקור הכאב, שהוא מקור הכל, ועצם ההתקשרות מביאה אור קטן שנכנס לראש הסולם הזה, שאתה עומד בתחתיתו וצועק.
אבל את האור הזה אתה בקושי רואה. ובוודאי שהוא לא יורד עד אליך ומאפשר לך לזכות בטוטו. (אבל:)
אבל אתה כן יכול לחוש בו, לרגע. אם אתה לומד לכוון את עצמך להרגיש אותו.
ואז, עצם זה שהרגשת לרגע את נוכחותו של האינסוף בחייך, משנה משהו בתודעתך. ואז, התפילה הבאה שלך תהיה קצת יותר מכוונת. הקשר הבא, יהיה קצת יותר חזק. זה הכל.

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , | כתיבת תגובה

חופש ומסגרת

שיחה שהייתה לי היום עם ידיד ממשיכה ללוות אותי, והיא על הכמיהה לחופש מכל מסגרת VS הרצון או הכורח להשתייך למסגרות.
השתייכות למסגרות — כמו "ישראלי", "יהודי", "גבר", "חילוני" וכדומה — מגבילה ומצמצמת אותנו, מעמידה אותנו אל מול ולפעמים בסתירה למסגרות אחרות, יוצרת בעיות לנו אישית ולאנושות בכלל.
חופשי ממסגרות אני כל-אדם, על-אדם. חופשי לנוע באשר אחפץ, קל כרוח, ללא גבולות וללא מעצורים, אחד אני עם הכול.
אבל כדי לפעול בעולם, ליצור ולחבור עם אנשים אחרים, אין לי ברירה אלא להשתייך. פעולה בעולם — כל פעולה — מחייבת בחירה: זה כן וזה לא, זה אני וזה לא אני. בחירה בהכרח יוצרת הפרדה, והפרדה בהכרח יוצרת מסגרת. זה בלתי נמנע.
האמנם יש סתירה בין חופש לבין בחירה, בין אוניברסליות לבין השתייכות?

פורסם בקטגוריה שאלות קיומיות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אֵיפֹה — מאת דן פגיס

הִתְחַבֵּאתִי בַּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה.
בָּאֲרוֹן אֵינֶנִּי.
וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן.
גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.
הָרְאִי רֵיק מִמֶּנִּי.
לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.
בְּאֶחָד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי
אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנְנִי.
.
איזה יופי של שיר! כך גם אני מרגיש:
שאני יודע מי אני (לרגע)
רק כשמישהו קורא לי.

פורסם בקטגוריה קראתי, שאלות קיומיות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

האם אפשר פשוט להתבונן? – מאת: י. קרישנמורטי, תרגום: עמיר פריימן

אני יכול להתבונן על פרח, על ענן או על ציפור במעופה ללא מרכז, ללא מילה, בלי המילה שיוצרת מחשבה. האם אני יכול להתבונן בלי המילה בכל בעיה – בבעיה של פחד, בבעיה של הנאה? משום שהמילה יוצרת מחשבה, גורמת למחשבה; ומחשבה היא זיכרון, חוויה, הנאה, ולכן גורם מעוות.
זה באמת פשוט להפליא. בגלל שזה פשוט, אנחנו לא מאמינים לזה. אנחנו רוצים שהכול יהיה מאוד מסובך, מאוד שנון; וכל שנינות מכוסה בניחוח של מילים. אם אני יכול להתבונן בפרח באופן לא מילולי (ואני יכול; כל אחד יכול לעשות את זה, אם ייתן לכך תשומת לב מספיקה) – האם איני יכול להתבונן באותה תשומת לב אובייקטיבית, לא מילולית, בבעיות שיש לי? האם איני יכול להתבונן מתוך שתיקה, שהיא לא מילולית, ללא הפעילות של מכונות החשיבה של הנאה וזמן? האם איני יכול פשוט להתבונן? אני חושב שזהו לב העניין – לא להתייחס מהחוץ, כי זה מסבך את החיים מאוד, אלא להתבונן בחיים, עם כל הבעיות המורכבות של פרנסה, מין, מוות, אומללות, צער, הכאב של בדידות עמוקה – להתבונן בכל זה בלי יחסים, מתוך שתיקה, כלומר בלי מרכז, בלי המילה שיוצרת את התגובה של מחשבה, שהיא זיכרון ולכן זמן. אני חושב שזו הבעיה האמתית, העניין האמתי: האם התבונה יכולה להתבונן בחיים באופן שיש פעולה מיידית, לא רעיון ובעקבותיו פעולה, וכך להשתחרר לגמרי מהקונפליקט

פורסם בקטגוריה קראתי, שאלות קיומיות | עם התגים , | כתיבת תגובה