להיות שביר — מאת: אלן דה בוטון, תרגום: עמיר פריימן

crystal"מאז חצר המשחקים בבית הספר למדנו שאסור לנו להראות את שבירותנו. רכשנו "הגנות". לכולנו יש חלק שביר, אך אנחנו מחביאים אותו היטב. אבל גביע קריסטל זה – ברייקסמוזיאום באמסטרדם – לא מסתיר את חולשתו. הוא מודה שהוא עדין; יש לו מספיק ביטחון עצמי כדי לדרוש שיטפלו בו בזהירות; הוא גורם לעולם להבין שהוא יכול להינזק בקלות. ויש לכך סיבה טובה. הוא אינו שביר בגלל חסר או בטעות. אין זה שיוצרו ניסה לעשותו קשה וקשוח ואז – בטיפשות – יצר משהו שילד יכול לשבור בקלות, או שיתנפץ לרסיסים אם יטפלו בו בגסות. הוא שביר ופגיע כתוצאה מהחיפוש אחר שקיפות ומעודנות, כתוצאה מרצונו להזמין אור שמש ואור נר אל תוך מעמקיו. גביע קריסטל יכול להשיג אפקטים נפלאים, אבל המחיר הוא שבירות. דברים טובים מסויימים צריכים להיות עדינים. צלחת החרסינה אומרת: "אני מלאת חן, אבל אם תפיל אותי אשבר, ואין זו אשמתי."
מחובתה של התרבות לאפשר לצורות העדינות יותר של הפעילות האנושית לשגשג, ליצור תנאים בהם מותר להיות שביר. ולמען האמת אנחנו יודעים שאין זה גביע הקריסטל שצריך זאת יותר מכל אלא אנו עצמנו, והאנשים שעמם אנו חולקים את חיינו."

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה קראתי | כתיבת תגובה

המרכיב המסתורי

אדם יכול לתרגל עשרות שנים מדיטציה, טאי-צ'י ויוגה, לקנח בקורסים של אינטליגנציה רגשית ובקבוצות שיח משתף, ועדיין להיות מלא מעצמו, נוקשה, קר, מכונס, לא קשוב ולא נגיש לזולתו – אדם שלא הייתם רוצים למצוא את עצמכם איתו על אי בודד. היכרתי כאלה.
אדם אחר יכול לעשות את אותם הדברים ולהיות ער ונוכח, בעל לב חם ופתוח, גמיש וזורם בחשיבתו ובתשומת ליבו, נדיב ומתחשב – כזה שכולם מחפשים את חברתו. גם כאלה אני מכיר.
מה המרכיב המסתורי שקובע, אם לימוד עצמי ועבודה של מודעות, נוכחות וחמלה יניבו תוצאות רצויות או רק ינפחו ויקבעו את האגו של האדם ויסגרו אותו בתוך עצמו?
והאם אפשר לגעת, לעורר, לפתוח ולפתח את המרכיב המסתורי הזה בנפש?
שאלה שמעסיקה אותי, ויש לי רק קצות חוטים ושבבי תובנות ביחס אליה.

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח, שאלות קיומיות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

תפילה–מאת: עוזי וייל, מתוך "עוד קצת אור, בבקשה"

תפילה, מלשון "פילול". שפירושו "התקשרות".
כלומר, התקשרות של האדם העומד בעולם הזה, עם אור האינסוף המקיף אותו, אך אינו מגיע לעולם אלא טיפין טיפין, כמראה מעוותת. כחומר שיש לו סוף. כהבל הבלים.
והנה, באמצעות הדיבור המתמשך, היומיומי, הטכני לפעמים, המתעקש שיש אינסוף למרות שלא רואים אותו, שיש משמעות למרות שלא מבינים אותה – על ידי זה חלה התקשרות.
ובמובן הזה, התפילה תמיד נענית. גם התפילות של אברי גלעד, גם התפילות של אנה פרנק. גם שלי, גם שלכם. השאלה איננה "למה תפילות אינן נענות" – הן תמיד נענות. אבל לעתים רחוקות הן נענות כמו שאתה רוצה.
אתה מתפלל כי משהו כואב לך, והכאב הזה מניע אותך להתקשר למקור הכאב, שהוא מקור הכל, ועצם ההתקשרות מביאה אור קטן שנכנס לראש הסולם הזה, שאתה עומד בתחתיתו וצועק.
אבל את האור הזה אתה בקושי רואה. ובוודאי שהוא לא יורד עד אליך ומאפשר לך לזכות בטוטו. (אבל:)
אבל אתה כן יכול לחוש בו, לרגע. אם אתה לומד לכוון את עצמך להרגיש אותו.
ואז, עצם זה שהרגשת לרגע את נוכחותו של האינסוף בחייך, משנה משהו בתודעתך. ואז, התפילה הבאה שלך תהיה קצת יותר מכוונת. הקשר הבא, יהיה קצת יותר חזק. זה הכל.

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , | כתיבת תגובה

חופש ומסגרת

שיחה שהייתה לי היום עם ידיד ממשיכה ללוות אותי, והיא על הכמיהה לחופש מכל מסגרת VS הרצון או הכורח להשתייך למסגרות.
השתייכות למסגרות — כמו "ישראלי", "יהודי", "גבר", "חילוני" וכדומה — מגבילה ומצמצמת אותנו, מעמידה אותנו אל מול ולפעמים בסתירה למסגרות אחרות, יוצרת בעיות לנו אישית ולאנושות בכלל.
חופשי ממסגרות אני כל-אדם, על-אדם. חופשי לנוע באשר אחפץ, קל כרוח, ללא גבולות וללא מעצורים, אחד אני עם הכול.
אבל כדי לפעול בעולם, ליצור ולחבור עם אנשים אחרים, אין לי ברירה אלא להשתייך. פעולה בעולם — כל פעולה — מחייבת בחירה: זה כן וזה לא, זה אני וזה לא אני. בחירה בהכרח יוצרת הפרדה, והפרדה בהכרח יוצרת מסגרת. זה בלתי נמנע.
האמנם יש סתירה בין חופש לבין בחירה, בין אוניברסליות לבין השתייכות?

פורסם בקטגוריה שאלות קיומיות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אֵיפֹה — מאת דן פגיס

הִתְחַבֵּאתִי בַּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה.
בָּאֲרוֹן אֵינֶנִּי.
וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן.
גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.
הָרְאִי רֵיק מִמֶּנִּי.
לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.
בְּאֶחָד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי
אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנְנִי.
.
איזה יופי של שיר! כך גם אני מרגיש:
שאני יודע מי אני (לרגע)
רק כשמישהו קורא לי.

פורסם בקטגוריה קראתי, שאלות קיומיות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

האם אפשר פשוט להתבונן? – מאת: י. קרישנמורטי, תרגום: עמיר פריימן

אני יכול להתבונן על פרח, על ענן או על ציפור במעופה ללא מרכז, ללא מילה, בלי המילה שיוצרת מחשבה. האם אני יכול להתבונן בלי המילה בכל בעיה – בבעיה של פחד, בבעיה של הנאה? משום שהמילה יוצרת מחשבה, גורמת למחשבה; ומחשבה היא זיכרון, חוויה, הנאה, ולכן גורם מעוות.
זה באמת פשוט להפליא. בגלל שזה פשוט, אנחנו לא מאמינים לזה. אנחנו רוצים שהכול יהיה מאוד מסובך, מאוד שנון; וכל שנינות מכוסה בניחוח של מילים. אם אני יכול להתבונן בפרח באופן לא מילולי (ואני יכול; כל אחד יכול לעשות את זה, אם ייתן לכך תשומת לב מספיקה) – האם איני יכול להתבונן באותה תשומת לב אובייקטיבית, לא מילולית, בבעיות שיש לי? האם איני יכול להתבונן מתוך שתיקה, שהיא לא מילולית, ללא הפעילות של מכונות החשיבה של הנאה וזמן? האם איני יכול פשוט להתבונן? אני חושב שזהו לב העניין – לא להתייחס מהחוץ, כי זה מסבך את החיים מאוד, אלא להתבונן בחיים, עם כל הבעיות המורכבות של פרנסה, מין, מוות, אומללות, צער, הכאב של בדידות עמוקה – להתבונן בכל זה בלי יחסים, מתוך שתיקה, כלומר בלי מרכז, בלי המילה שיוצרת את התגובה של מחשבה, שהיא זיכרון ולכן זמן. אני חושב שזו הבעיה האמתית, העניין האמתי: האם התבונה יכולה להתבונן בחיים באופן שיש פעולה מיידית, לא רעיון ובעקבותיו פעולה, וכך להשתחרר לגמרי מהקונפליקט

פורסם בקטגוריה קראתי, שאלות קיומיות | עם התגים , | כתיבת תגובה

אלמוות? — לא תודה

באחד המפגשים של קבוצת לימוד עצמי משותף, שהוקדשו לשאלת מקומו של המוות המתקרב בתודעתנו ובחיינו, הציע אחד המשתתפים תרגיל מחשבתי מעניין: מה היית עושה אם היו מציעים לך גלולה שתהפוך אותך לבן אלמוות?
(יש כמה תנאים לתרגיל הזה: 1) מצבך הגופני והנפשי לא ידרדר, 2) מצב האנושות יישאר פחות-או-יותר כמו שהוא עכשיו, 3) אם תיקח את הגלולה תחיה לנצח, נקודה. בלי חרטות. גם אם תשנה את דעתך לא תוכל למות.)
מה אתם הייתם עושים מול הצעה כזו? כדאי לעצור ולחשוב על זה לרגע. לרוב האנשים התשובה בכלל לא ברורה מאליה.
אם התשובה היא "לא הייתי לוקח/ת", אז למה לא? ואם התשובה היא "הייתי לוקח/ת", אז למה כן?
אחת השיחות המעניינות שהתפתחו בעקבות התרגיל הזה הייתה עם ידיד שאמר (פחות-או-יותר) כך: אם זה אומר שאצטרך להמשיך בטרחות היומיומיות של פרנסה וחשבונות וסתימות בכיור והשכנים המעצבנים, אז תודה אבל אני מוותר על התענוג. אבל אם הייתי יכול להישאר לנצח במצב של מדיטציה, של תודעה חופשית, אז ברצון הייתי לוקח את הגלולה.
כשנשאל האיש אם פירוש הדבר הוא, שאם אפשר היה להקפיא את גופו ולהחזיק אותו מחובר למכונות ומודע לגמרי, הוא היה בוחר באופציה הזאת, הוא אמר "כן!"
איך האפשרות הזאת נראית לכן/ם?

פורסם בקטגוריה לימוד עצמי משותף, שאלות קיומיות | עם התגים , , | כתיבת תגובה