לבד

כשאני יושב במדיטציה אני מודע לקיומו של העולם מחוץ לי, ואם לידי יושבים עוד אנשים אז אני מודע לנוכחותם, אבל אני לא בקשר אתם או ביחס אליהם. גם השעון מתקתק, אבל לי אין קשר או יחס לזמן.

אני לגמרי לבד.

ה"לבד" הזו דומה, אולי, למה שמרגיש ילד קטן כשהוא עוצם את עיניו והעולם חדל מלהתקיים.

דבר לא חסר בלבד הזה.

עם השנים, התיישב בי הלבד ותקע בי שורשים.
גם כשאני מתהלך ומדבר ועושה, הלבד נוכח בי.
ולכן איני צריך דבר.

כשייעלם העולם, רק זה יישאר.

cushion

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , | כתיבת תגובה

יצירת תנאים לאינטימיות בקבוצות לימוד עצמי משותף

להלן סדרת הבנות-הסכמות שניסחתי, שלהן יסכימו (כך אני מקווה) המשתתפים בקבוצות לימוד עצמי משותף שאני מארגן ומנחה. אשמח לקבל הערות והצעות לשיפורים. כל מי שרוצה לקחת את הטקסט הזה ולהשתמש בו לקבוצות שיח אחרות — מוזמן/ת (תוך אזכור המקור, כמקובל), נראה לי שההבנות-הסכמות האלו הן די אוניברסליות:

הקבוצה מיועדת ללימוד עצמי משותף באמצעות עיסוק בשאלות המשמעותיות של חיינו. מטרתנו בה היא ללמוד ולהכיר טוב יותר את עצמנו, את חברינו לקבוצה ואת האדם בכלל, וליצור בעצמנו ובמרחב שבינינו נוכחות, עומק, רגישות, קשיבוּת ואכפתיות.

לשם כך:

  • נהיה נוכחים, נשים לב ונשתתף בצורה אקטיבית ככל שאנו יכולים, בין אם בדיבור או בהקשבה והתבוננות. ניקח אחריות לעצמנו, זה לזה ולמתרחש בקבוצה. נהיה רגישים לגבי מתי אנו יכולים לתרום לקבוצה בדיבור ומתי חשוב שנאפשר לאחרים לדבר.
  • נעסוק בשאלות שנוגעות באופן ברור לחיינו. נימנע מצד אחד מהפשטות מנותקות, שימוש בז'רגון פילוסופי, ציטוטים ממקורות ודיון "אקדמי", ומצד שני משקיעה בפרטי-חיים אישיים שאינם רלוונטיים לכולנו. בניסוי וטעייה נלמד איך ללכת על החבל הדק שבין הפשטה יתרה לבין רכילות.
  • נפגין איפוק ביחס לקידום רעיונותינו, אמונותינו ותפיסת עולמנו. נלמד לחוש בנוח מול אי-ידיעה וחוסר-הסכמה, ומול העובדה שאין תשובות סופיות ומוסכמות לרוב השאלות שנחקור יחד.
  • נהיה מעוניינים במה שאיננו יודעים יותר מאשר במה שאנו כבר יודעים, ובתהליך של חקירה משותפת יותר מאשר במסקנות ותשובות.
  • נקשיב זה לזה באמת, כלומר מתוך רצון להכיר ולהבין עד כמה שניתן זה את זה ומתוך כבוד והערכה זה לזה. נשתדל ליצור רצף של שיחה ולהתקדם יחד.
  • נסכים ונבטיח זה לזה שנכבד את פרטיותנו ולא נחזור מחוץ לקבוצה על דברים אישיים שנאמרו בה.
פורסם בקטגוריה לימוד עצמי משותף | עם התגים , , | כתיבת תגובה

תרגול מדיטטיבי והתנהגות נכונה

מתוך ריאיון שנתן פרופ' רופרט גתין (ראש המרכז ללימודי בודהיזם באוניברסיטת בריסטול) לעיתון "הארץ" (http://tinyurl.com/mpwdtaf):

"…אימון של מדיטציה אמור להוביל לכך שבאופן טבעי תתחיל להרהר ולהגות בהתנהגותך ובמערכות היחסים שלך עם אנשים אחרים. למעשה, ההתנהגות האתית מתפתחת כתוצאה מהאימון המדיטטיבי. בלתי אפשרי לערוך את האימונים האלה מבלי לחשוב על האופן שבו הכעס שלך או מערכות היחסים שלך פועלים בעולם. כשאתה מתרגל מדיטציה בתוך המסגרת הזאת, בהקשר המסורתי שלה, אתה אמור להגות ולהתמודד עם הבעיות הגדולות בחיים – הסבל שלך ושל אחרים. מדיטציה היא לא רק כלי להתמודד עם סטרס."

הערה: אני לגמרי לא בטוח שתרגול מדיטטיבי *בהכרח* מוביל להתנהגות אתית (יש יותר מדי דוגמאות לכך שזה לא המקרה), אבל גם בעיניי ראוי וטוב שהוא יוביל לכך, וראוי וטוב לתרגל כך.

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים | 2 תגובות

תנאים לאינטימיות

אני משתתף במספר קבוצות של לימוד עצמי משותף, בהן אנו משוחחים על השאלות המרכזיות והמשמעותיות של חיינו: אהבה, זהות, מוות, משמעות, חוויות רוחניות, חברות וכדומה. אנחנו לא רק משוחחים בפגישות אלו, אלא גם אוכלים יחד, מודטים, עושים תרגילים בצמדים ובשלשות, קוראים טקסטים, לפעמים כותבים, לפעמים שרים. אבל אנחנו בעיקר משוחחים – במעגל, בלי מנחה, שיחה חופשית. אנחנו משתדלים לקיים את השיחות האלו כך שלא יהיו אינטלקטואליות-מופשטות ומרוחקות מצד אחד, ולא רכילותית ואישית עד מחנק מצד שני. זה דורש אימון ותשומת לב רבה.

בחלק מהזמן שיחותינו נשארות בתחום המוכר והידוע של פני השטח, אך מדי פעם קורה ה"קליק" הזה, מתרחש הפלא, ואנחנו צוללים יחד למעמקים לא-ידועים: ההקשבה של כולנו מעמיקה, המרחק בינינו נעלם, אנשים ממשיכים זה את דבריו של זה כאילו חשבו יחד. תשומת הלב והריכוז של כולנו הופכים כה עזים עד שהמרחב בינינו מרגיש לי מוחשי, מוצק כמעט. בשבילי זו חוויה מרגשת מאוד, אקסטטית אפילו.

למה זה קורה רק בחלק מהזמן, גם בקבוצות שנפגשות כבר מספר שנים ושיש אינטימיות ואמון בין חבריהן? מהו ה"מפתח" להתרחשות הפלאית הזו? האם יש דרך ישירה יותר להגיע אליה, שטרם גילינו אותה?

איני חושב שיש דרך ישירה כזו, כשם שאין דרך ישירה להירדם. אנחנו לא יכולים להירדם כמו שמכבים מחשב או מנוע של מכונית. אין לנו שליטה כזו בתודעה שלנו. כל שאנו יכולים לעשות הוא ליצור את התנאים שעוזרים לנו להירדם: שקט, חושך, מיטה נוחה, שכיבה ללא תנועה, הרפיה ממחשבות מטרידות, רגיעה. אנחנו עושים את כל אלה, והשינה כבר באה אלינו.

כמו כן, אני לא יכול להיות יצירתי או לחשוב מחשבות חדשות על-פי פקודה. אבל אני יכול לשבת בשקט ולתת למחשבותיי לזרום אל המקלדת ללא מעצור, או לצאת לטייל בטבע, כדי לאפשר לתהליכים מסתוריים להתרחש מתחת לפני השטח ולהתגלות לי כשיבשילו. אני גם לא יכול לאהוב על-פי פקודה אבל אני יכול להיות קשוב, לשים לב, לתת בנדיבות, להביע אהבה במילים ובמחוות, ליצור תנאים של אינטימיות; האהבה תפקוד אותנו כבר בזמנה וכרצונה.

כך גם בקבוצות: אנחנו מגלים מהם התנאים המאפשרים ומזמנים קירבה ועומק, לומדים ליצור אותם, מעדנים את האווירה שבינינו, מכירים עוד ועוד זה את זה בנסיבות שונות, מנסים, טועים, עוברים ביחד משברים והתרגשויות, מחפשים כל הזמן את אותו זיק מסתורי שבינינו, מברכים אותו כשהוא מגיע; ולאט-לאט אותו זיק נוצר בנו-בינינו. לא בצורה שניתנת לניסוח והגדרה, גם לא להעברה. בעדינות ובשקיפות הוא נוצר. לעולם לא נוכל לאחוז בו. הוא מי שאנחנו.

פורסם בקטגוריה לימוד עצמי משותף | עם התגים , | כתיבת תגובה

הדבר המסכן — מאת: רוברט לואיס סטיבנסון, תרגם: עמיר פריימן

horseshoeאיש היה באיים, שדג כדי למלא את בטנו ושם את נפשו בכפו עת יצא אל הים בסירה רעועה. אבל למרות שחייו היו מלאים תלאות, הוא היה שמח; והשחפים שמעו את צחוקו עת ניתז עליו קצף הגלים. ולמרות שלא היה חכם במיוחד, הייתה רוחו איתנה; וכאשר נלכד דג בחכתו, הוא ברך את אלוהים מבלי לשקלו. הוא היה דל ברכוש ומכוער בפנים, ואישה לא הייתה לו.

וקרה בעונת הדיג שהאיש התעורר בביתו בשעת אחר הצהריים. האש בערה באח, והעשן עלה והשמש ירדה בארובה. והאיש הבחין בדמותו של מישהו שחימם את ידיו אל מול הגחלים האדומות.

"תבורך," אמר האיש, "בשם האלוהים."

"תבורך," אמר זה שחימם את ידיו, "אבל לא בשם האלוהים, כיוון שאיני משלו; וגם לא בשם השטן, כיוון שגם איני משלו. שכן חסר גוף אני, שקוף מהרוח וקל מצליל, והרוח חולפת דרכי כמו דרך רשת, ואני נשבר מצליל ומטולטל מהקור."

"אל נא תשתעשע בי," אמר האיש, "אמור נא לי את שמך ואת טבעך."

"שמי," אמר האחר, "עדיין לא נקרא, וטבעי עדיין אינו ידוע. כי חלק מאדם אני; והייתי חלק מאבותיך, ואיתם יצאתי לדוג ולהילחם בזמנים הקדומים. אבל כעת זמני טרם הגיע; ואני מחכה שתהיה לך אישה, ואז אהיה בנך, וחלק אמיץ ממנו, מתרונן כשהוא דוחף את הסירה לגלים, מנווט היטב את ההגה, ולוחם עז כשהמעגל נסגר והמהלומות עפות."

"נפלא הדבר לשמעו," אמר האיש; "אך אם אכן נגזר עליך להיות בני, חוששני שלא יצלח גורלך; שכן אני דל ברכוש ומכוער בפנים, וגם אם אאריך לחיות כנשרים לא אמצא לי אישה."

"את המעוות הזה באתי לתקן, אבי," אמר הדבר המסכן; "עלינו להפליג הלילה אל אי הכבשים, בו נחים אבותינו בגלי הקבורה, ומחר נפליג לארמון הדוכס, שם אעזור לך למצוא אישה."

קם האיש והוריד את סירתו למים בעת השקיעה; והדבר המסכן ישב בחרטום, והקצף נשב מבעד לעצמותיו כמו שלג, והרוח שרקה בשיניו, והסירה לא שקעה תחת משקלו.

"מפחיד אותי לראותך, בני," אמר האיש, "בחושבי שאינך משל האלוהים."

"זו רק הרוח הנושבת בשיניי," אמר הדבר המסכן, "ואין בי חיים כדי לעצור בעדה."

וכך הם הגיעו לאי הכבשים, בו מתנפצים הגלים בלב הים, והוא היה כולו ירוק משרכים ורטוב מטל, וקורן באור הירח. הם ניווטו את הסירה לתוך מפרצון וטיפסו ליבשה; והאיש התהלך בכבדות מאחור בין הסלעים בשרכים העמוקים, אבל הדבר המסכן הלך לפניו כמו עשן באור הירח. והם הגיעו לגלי הקבורה, והצמידו את אוזניהם לסלעים; והמתים התלוננו בתוכם כמו נחיל דבורים: "היו זמנים בהם היה לשד בעצמותינו וכוח בגידינו; והמחשבות בראשינו התלבשו במעשים ובמילים. אבל כעת אנו שבורים ומנותצים, וקשרי עצמותינו הותרו, ומחשבותינו מושלכות בעפר."

אז אמר הדבר המסכן: "דרוש מהם שיתנו לך דבר ערך שבידם."

והאיש אמר: "עצמות אבותיי, ברכות! יליד חלציכם אני. וכעת, ראו, אפרוץ את הסלעים שנערמו עליכם, ואתן לירח לחדור מבעד לצלעותיכם. חישבו זאת לטוב, שכן נחוץ הדבר; ותנו לי את שבאתי לקבל, בשם הדם ובשם האלוהים."

רוחות המתים התנענעו בגל האבנים כמו נמלים; והן אמרו: "שברת את גג קברנו והכנסת את הירח אל בין צלעותינו; לך הכוח של החיים-עדיין. אבל איזו מעלה יש לנו? איזה כוח? ואיזה אבן-חן כאן בעפר עמנו, שיוכל אדם חי לחמוד או לקבל? הרי פחות מכלום אנחנו. אבל דבר אחד נאמר לך, בקולות רבים כמו דבורים, שהנתיב ישר לפני כול כמו תלמי הסירות: הפלג אל תוך החיים בלי חשש, שכן כך עשינו כולנו בזמנים הקדומים." וקולותיהם חלפו כמו אדווה בנהר.

"עכשיו," אמר הדבר המסכן, "הם נתנו לך עצה, אבל דרוש מהם עוד מתנה. שלח ידך בין העצמות בלי להירתע, ותמצא את אוצרם."

שלח האיש את ידו והמתים אחזו בה, רבים וחלשים כמו נמלים; אך הוא ניער אותם מעליו, והנה, הדבר שהחזיר בידו היה פרסת סוס, והיא הייתה חלודה.

"אין כל ערך בה," אמר האיש, "שהרי היא חלודה."

"זאת עוד נראה," אמר הדבר המסכן; "שכן לדעתי, טוב לעשות את שעשו אבותינו מבלי לשאול שאלות. ולדעתי כל דבר שקול ערך הוא לדבר אחר בעולם הזה; ופרסת סוס תספק."

הם נכנסו לסירתם עם פרסת הסוס, וכאשר עלה השחר ראו את העשן עולה מעל עירו של הדוכס ושמעו את צלצול פעמוני הכנסייה. הם עלו על החוף, והאיש נכנס לשוק בין הדייגים שאל מול הארמון והכנסייה; והוא היה דל ברכוש ומכוער, ומעולם לא היה לו דג למכרו, ובסלו רק פרסה של סוס, והיא חלודה.

"עכשיו," אמר הדבר המסכן, "התהלך לך סביב, ואני אמצא לך אישה ולי אם."

וקרה שבתו של הדוכס עברה שם בדרכה להתפלל בכנסייה; וכאשר ראתה את האיש העני עומד בשוק ובידו רק פרסת סוס, והיא חלודה, עלה בדעתה שייתכן והיא בעלת ערך.

"מה זה?" שאלה.

"פרסת סוס," ענה האיש.

"ומה שימוש לה?" שאלה בת הדוכס.

"אין לה כל שימוש," ענה האיש.

"קשה לי להאמין בכך," אמרה; "שאם כך, מדוע אתה נושא אותה?"

"כך אני עושה," ענה האיש, "כי כך עשו אבותיי בזמנים הקדומים; ולי אין סיבה טובה או גרועה מזו."

לא מצאה בת הדוכס בליבה להאמין לו. "בוא," אמרה, "מכור לי אותה, כי אני בטוחה שהיא בעלת ערך."

"לא," ענה האיש, "היא אינה למכירה."

"מה?!" קראה בת הדוכס, "אז מה אתה עושה כאן, בשוק העיר, עם הדבר הזה בסלך?"

"אני יושב כאן," ענה האיש, "כדי למצוא לי אישה."

"אין היגיון באף אחת מהתשובות האלו," חשבה בת הדוכס; "ואני חשה כאילו תכף אתחיל להתייפח."

ועבר שם הדוכס; והיא קראה לו וסיפרה לו את כל שקרה. וכאשר שמע זאת הדוכס, הסכים עם בתו שלבטח הדבר הוא בעל ערך; והוא דרש מהאיש לנקוב במחירו או שיעלה על הגרדום; וזה היה סמוך להם, כך שיכול היה האיש לראותו.

"נתיב החיים ישר כמו תלמי הסירות," אמר האיש. "ואם עלי להיתלות, אזי אתלה."

"מה?!" קרא הדוכס, "התקריב את צווארך בעבור פרסת סוס, והיא חלודה?"

"לדעתי," ענה האיש, "כל דבר הוא שקול ערך לדבר אחר בעולם הזה, ופרסת סוס תספק."

"זה נשגב מבינתי," חשב הדוכס; והוא עמד שם והסתכל על האיש, ונגס בזקנו.

האיש הרים מבטו אליו וחייך. "כך עשו אבותיי בזמנים הקדומים," אמר הוא לדוכס, "ולי אין סיבה טובה או גרועה מזו."

"אין בכך כל היגיון," חשב הדוכס, "אני כנראה מזדקן." הוא קרא לבתו שתעמוד לצדו, ואמר לה: "מחזרים רבים דחית, ילדתי. אבל לפנינו עניין מוזר ביותר, שיאחז אדם כך בפרסת סוס, והיא חלודה; ושיציע אותה כדבר למכירה, אך יסרב למכרה; ושיישב שם מחפש לו אישה. אם לא ארד לעומקו של העניין, לא אמצא עוד תענוג באוכל; ואיני רואה מוצא אלא שאתלה את האיש, או שאת תינשאי לו."

"אך בחיי, הרי הוא כה מכוער," אמר בתו של הדוכס. "והגרדום כה קרוב."

"לא כך," אמר הדוכס, "עשו אבותיי בזמנים הקדומים. ולי, בדומה לאיש הזה, אין סיבה טובה או גרועה מזו. התואילי, יפתי, לשוחח שוב עמו?"

ובת הדוכס דיברה שוב אל האיש. "אם לא היית כה מכוער," אמרה היא, "היה אבי הדוכס משיא אותנו."

"מכוער אני," ענה האיש, "ואת יפה כחודשי האביב. מכוער אני, ומה בכך? כך היו אבותיי – "

"בשם האלוהים," קראה בתו של הדוכס, "הנח כבר לאבותיך!"

"אילו כך עשיתי," ענה האיש, "מעולם לא היית משוחחת איתי כאן בשוק, בעוד אביך הדוכס צופה בנו מזווית עינו."

"אבל ראה נא," אמרה בת הדוכס, " מוזר הוא ביותר, שתישא אותי תמורת פרסת סוס, והיא חלודה."

"לדעתי," ענה האיש, "כל דבר הוא שקול ערך – "

"או, חסוך זאת ממני," אמרה בת הדוכס, "ואמור לי מדוע עלי לשאת אותך."

"הקשיבי וראי," אמר האיש.

וכעת נשבה הרוח מבעד לדבר המסכן כמו עולל בוכה, וליבה נמס; ועיניה נפקחו, והיא ראתה את הדבר כמו היה תינוק מיותם. והיא נטלה אותו בזרועותיה, והוא נמס בזרועותיה כמו אוויר.

"בואי," אמר האיש, "וחזי בילדינו, בביתנו ההומה, בראשים הלבנים. וקבלי זאת בתודה, כי זה כל שמציע לנו האלוהים."

"אין לי עניין בכך," היא אמרה; אבל בעודה אומרת זאת נאנחה מעמקי ליבה.

"נתיבי החיים ישרים כמו תלמי הסירות," אמר האיש, ונטל את ידה.

"ומה נעשה עם פרסת הסוס?" שאלה.

"אתן אותה לאביך," אמר האיש; "והוא יכול לתת לי בתמורתה כנסייה וטחנת קמח."

וכך קרה בבוא היום שהדבר המסכן נולד; אך זיכרון הדברים הללו ישן בתוכו, והוא לא ידע את שעשה. אבל הוא היה חלק מהבן הבכור, מתרונן כשהוא דוחף את הסירה לגלים, מנווט היטב את ההגה, ולוחם עז כשהמעגל נסגר והמהלומות עפות.

פורסם בקטגוריה קראתי | עם התגים , | כתיבת תגובה

אחדוּת

לפעמים במפגש, כאשר אדם מדבר מתוך מצב של שאלה והתבוננות וגילוי עצמי, והאחר או האחרים מקשיבים לו הקשבה עמוקה, מתוך רצון להבין אותו באמת, במלואו, מתחוללת "תגובה כימית" מסתורית ומ"חומרי היסוד" של הדובר והמקשיב(ים) נוצרת תרכובת חדשה. בתרכובת הנוצרת משתתפים סובייקטים נפרדים שהם גם – להפתעתם ולשמחתם – סובייקט אחד. הדינמיקה הפנימית והבין-אישית שמתחוללת במפגש כזה היא מיוחדת במינה.

חוויית האחדוּת הזו (שאינה סותרת את הנפרדוּת) באה אצל המשתתפים לידי ביטוי בחשיבה יצירתית ומעוּדנת-הבחנה, בקרבה אינטימית ואוהבת, ובהתרחבוּת והיפתחוּת גבולות העצמי המוכרים. אנו מגלים שאנחנו יכולים להיות לבד וביחד באותה עת.

בכוחה של תגלית זו, במיוחד אם היא חוזרת ונשנית ואם אנו מוּדעים לערכה ולמשמעותה, לשנות משהו עמוק בנפשנו, כיחידים ואולי גם כאנושוּת.

התרחשויות כאלו הן יקרות-ערך ומשמעותיות בעיניי ובחיי, ואני רוצה לאפשר לאנשים נוספים לחוות אותן.

פורסם בקטגוריה לימוד עצמי משותף | עם התגים , , | כתיבת תגובה

אמור לי מהן שאלותיך ואומר לך מי אתה

במפגש ראשון של קבוצת  לימוד עצמי משותף חדשה בת"א (כן, הן ממשיכות להתרבות, הקבוצות החביבות האלו) כול אחד מהמשתתפים כתב לעצמו רשימה של עד 10 שאלות חיים משמעותיות — שאלות שלדעתו ראוי שכול אדם ייגע בהן ויהגה בהן מתישהו במהלך חייו, אם לא לכל אורכם. הנה 10 השאלות שרשמתי לעצמי:

* מה מניע אותי בחיים?
— מה אני יכול לדעת לבטח?
— מה מתבקש ממני?
* מה כל זה?
— מהי אהבה?
— מי אני?
— בשביל מה אנחנו כאן?
— מה נותן משמעות לחיי?
— מאין אני בא ולאן אני הולך?
* למה אני מאמין במה שאני מאמין?

אחרי כן כול אחת סימנה לעצמה, מתוך הרשימה, את שלוש השאלות העיקריות בשבילה בנקודה זו בחייה (שלושת השאלות שסימנתי בכוכב היו השאלות שלי). את השאלות האלו כתבנו אז על לוח גדול, וכל אחת הסבירה בקצרה את שאלותיה.

זו לדעתי דרך יפה להתחיל היכרות עם אנשים חדשים: אמור לי, מהן השאלות המשמעותיות ביותר בחייך כיום? ולמה הן משמעותיות בעיניך?

פורסם בקטגוריה לימוד עצמי משותף, שאלות קיומיות | עם התגים , | כתיבת תגובה