סוגי מורים

בספרו You Must Change Your Life (במקור: Du Mußt Dein Leben Ändern) טוען הפילוסוף הגרמני פיטר סלוטרדייק (Peter Sloterdijk) שאת מקומה של הדת עומדים לתפוש בעתיד התרגולים הרוחניים, ושמקורם בהכרה שהאדם הוא homo repetitus, חיה המשתנה באמצעות תרגול. הוא משתמש באמירתו של ניטשה, ש"האדם הוא חבל מתוח בין החייה והעל-אדם", וטוען שעל חבל זה צריך המתרגל הרוחני לטפס ולאזן את עצמו. בצורה דומה הוא גם משתמש בדימוי של סולם יעקב. למרות שבתרבות החילונית המודרנית אין עוד דמות אלוהים שאנו שואפים לחבור אליה, הוא טוען, החבל והסולם לא איבדו מתוקפם – אלא שכיום פירושם הוא שעל האדם להתעלות על עצמו באמצעות תרגול.

את שמו של הספר שואב סלוטרדייק משירו של רילקה "טורסו ארכאי של אפולו", שמסתיים במילים "שנה חייךָ!", ועל הציווי הזה הוא כותב: "מילים אלו כמו באות מממד בו לא יכולות לעלות הסתייגויות. כמו כן, איננו יכולים לקבוע מהיכן הן נאמרות; אבל אין ספק בנוגע לאֲנָכיותן. …[רילקה] גילה אבן שמגלמת את גוף ה"דת", אתיקה ונזירות בתמציתן: מבנה שקורן קריאה ממרומים, המצומצמת לפקודה הצרופה, להוראה הבלתי-מותנית, לאמירה המוארת של ישות שאין להבינה – ושמדברת רק בציוויים."

באחד מפרקי הספר סלוטרדייק משרטט את דמויותיהם של חמישה סוגים של "מאמנים רוחניים", שכל אחד מהם, בדרכו, "ממלא את התפקיד של הפיכת הבלתי-מושג לבר השגה": הגורו מהמסורת ההינדואיסטית, המאסטר מתורת השחרור הבודהיסטית, השליח או אב המנזר הנוצרים, הפילוסוף והסופיסט. לאחר מכן הוא סוקר חמישה "מאמנים פרגמטיים" מקבילים – מאמן הספורט, האומן-האמן, הפרופסור, המורה ו"סופר ההארה":

  • הגורו ההינדואיסטי: היחסים הם של התמסרות התלמיד לגורו ושירותו לתקופה ארוכה, בדרך כלל מעל עשרים שנה, ושל הזדהות של התלמיד עם ואידיאליזציה של הגורו – שלדברי סלוטרדייק "היא המשאב היעיל החשוב ביותר שזמין לעבודה טרנספורמטיבית, וזו הסיבה שחלק מהפדגוגיה של אמנות הגורו היא לתחזק את האשליה של התלמיד". המטרה הנעלה ביותר של "מסלול הלימודים" במסורת זו היא ההבנה (הכוללת גוף ונפש) "של אחדות הנפש האינדיבידואלית ונפש היקום."
  • המאסטר הבודהיסטי: בעוד שהגורו ההינדואיסטי מלמד את אחדות הנפש האינדיבידואלית ונפש היקום, המאסטר הבודהיסטי מלמד שאין אני ואין יקום, ותובנה זו היא מקור האחדות: "על התלמידים ללמוד לגלות את הריקות המשחררת בעצמם, ואז לראות את הריקות שביקום, ולבסוף לגלות ששתי הריקויות האלו הן אחת." בניגוד לגורו, שמשתף פעולה עם ההשלכה האידיאליסטית של התלמיד עליו, המאסטר הבודהיסטי מטה את ההשלכה הזו ממנו עצמו ואל הדהרמה, תורת הגאולה (בהתאם לעיקרון של אין-אני). הפדגוגיה במסורת זו עשירה בפרדוקסים – למשל, שאין לאן ללכת ואין שום מטרה להשיג, אבל שכדי להבין זאת על התלמיד לשבת במדיטציה 14 שעות ביום במשך עשר שנים.
  • השליח הנוצרי: הדרישה מהשליחים או מנציגיו של ישו שבאו בעקבותיהם לא הייתה הארה אלא התמסרות ומחוייבות – " וְאָנכִי לא אֶחְיֶה עוֹד כִּי אִם הַמָּשִׁיחַ הוּא חַי בְּקִרְבִּי". המורה הנוצרי מחקה את ישו (imitatio christi), ובכך הוא הופך לדוגמא ולמושא לחיקוי של הנמוכים ממנו בהירארכיה הכנסייתית – חניכיו וקהילתו.
  • הפילוסוף: את הפילוסופים ניתן לחלק לשלושה סוגים: הארוטי (כמו סוקרטס), המפסל (הסטואים, כמו מרקוס אורליוס) והגנוסטי (פלוטינוס). סוקרטס, המורה "הארוטי", מתחזה כאילו הוא אוהב את תלמידיו, וכשהוא זוכה בתמורה באהבתם – הוא מפנה אותה ממנו אישית אל החכמה עצמה. "הוא עצמו יכול רק לאהוב 'כלפי מעלה', והוא מבקש ללמד צורת אהבה זו כאהבה האמתית היחידה."
  • הסופיסט: הסופיסטים שמו בחינוך דגש חזק על תרגול, כשמטרתו האולטימטיבית של החינוך היא "מסוגלות אוניברסלית": לדעת הכול ולהיות מסוגל לעשות הכול.
  • מאמן הספורט: לרצונו של הספורטאי לנצח מתווסף רצונו של המאמן בכך, ו"שזירת רצונות" זו דוחפת את הספורטאי ליותר משהיה מסוגל לבדו. "הגדרתו של המאמן היא שהוא רוצה שהספורטאי ירצה מה שהוא, המאמן, רוצה בשבילו." (את המשפט הזה צריך לקרוא פעמיים, אבל זה שווה את המאמץ.)
  • האומן-האמן: מורה זה הופך למאסטר באומנותו הודות לניסיון מצטבר ולתשוקה. הלימוד אצל אומן נמשך לרוב בין 12 ל-18 שנים, בהן חי השוליה עם המורה, ולאחר השלמת לימודיו הוא עזב והמשיך ללמד ולהעביר הלאה את האומנות שרכש.
  • הפרופסור, המורה והסופר: בקיצור נמרץ, הפרופסור באוניברסיטה, המורה בבית הספר היסודי והעל-יסודי והסופר-המחנך שותפים למהלך היסטורי שמטרתו "לעשות את המאמן מיותר באמצעות האימון," והם עושים זאת על-ידי "העברת מרכז הכובד מאישיותו של המורה אל שדה הלימוד (הפקולטה, בית הספר, אמצעי התקשורת)."

yoda-luke

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה חינוך ורוח, קראתי | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

חיוך — מאת: קו און, Ko Un, נזיר זן קוריאני בן זמננו, תרגם מאנגלית: עמיר פריימן

שקיימוני הרים פרח לוטוס
ועל כן חייך קשייפה.

בכלל לא כך!

הלוטוס חייך
ועל כן חייך קשייפה.

שקיימוני לא היה כלל!
.

הסבר קצר: שאקיימוני הוא שמו המקורי של הבודהה, קשייפה היה אחד מתלמידיו, והשיר מתכתב עם "דרשת הפרח" (拈花微笑, Flower Sermon). על פי הסיפור הבודהיסטי הידוע הזה, באחת מדרשותיו הבודהה הרים פרח לוטוס ולא אמר דבר; כל תלמידיו לא הבינו מלבד קשייפה, שהבין וחייך. במסורת הבודהיסטית "דרשת הפרח" מסמלת העברה ישירה, ללא מילים, ממורה לתלמיד, של הנוכחות הערה — ראייה צלולה, ישירה ולא מתווכת של המציאות, אותה מסמל פרח הלוטוס.

בשיר מערער קו און על ההבנה המקובלת של הסיפור. "בכלל לא כך!" — הוא קורא — "שקיימוני לא היה כלל!" בכך הוא מצביע על עיקרון חשוב נוסף בבודהיזם, ה"אין-אני". לא הבודהה העביר את ההבנה לתלמידו, אלא באי-נוכחותו הוא איפשר מגע ישיר ולא מתווך בין קשייפה ופרח הלוטוס, המציאות.

שנדע גם לא להיות.

Nelumno_nucifera_open_flower_-_botanic_garden_adelaide2

A Smile
by Ko Un
English: Brother Anthony of Taize

Shakyamuni held up a lotus
so Kashyapa smiled.

Not at all.

The lotus smiled
so Kashyapa smiled.

Nowhere was Shakyamuni!

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , | כתיבת תגובה

לפגוש שנאה באהבה – מאת: ארתור זיונס, מתוך "מדיטציה כחקירה מתבוננת", תרגום: עמיר פריימן

את הספר "מדיטציה כחקירה מתבוננת" (Meditation As Contemplative Inquiry) של ארתור זיונס (Arthur Zajonc), שעוסק בחשיבותם ובתרומתם של תרגולים רוחניים לחיים ערים ונאורים, פותח זיונס בסיפור שממחיש את יכולתו של אדם "מאומן" לבחור בחירות נכונות גם תחת לחץ רגשי עצום. תרגמתי ואני מביא:

"בשנים שפעל למען זכויות השחורים באמריקה, מרטין לותר קינג הטיף ללא הפסק לפעולה לא אלימה כדרך להפנות את תשומת לב החברה לדיכוי השחורים, במיוחד בדרום ארה"ב. הוא קיבל איומים רבים ונעשו מספר ניסיונות התנקשות בחייו. באחד מהם הושלכה פצצה על חזית ביתו במונטגומרי, אלבמה, בעת שהוא היה בפגישה בכנסייה. המרפסת וחזית הבית ניזוקו קשה. אשתו, קורטה, וביתו יוקי היו באותה עת בחלקו האחורי של הבית, ואיש לא נפגע. עד שקינג הגיע כבר התאסף מול הבית קהל זועם של מאות שחורים מהשכונה, שהיו מוכנים להתנקם במשטרה שהגיעה למקום. מנהיגם האהוב ובני משפחתו הותקפו. כדי למנוע אפשרות של מהומות גזע, המשטרה ביקשה מקינג לדבר אל הקהל. קינג יצא אל מה שנותר מהמרפסת ההרוסה, הרים את ידיו וכולם השתתקו. הוא אמר:

"אנחנו דוגלים בחוק וסדר. אל תעשו שום דבר נמהר. אל תרימו את נשקכם. החי על חרבו ימות על חרבו, אמר האל. אנחנו מתנגדים לאלימות. אנו רוצים לאהוב את אויבינו. אני מבקש שתאהבו את אויבינו. היו טובים אליהם. אהבו אותם ותנו להם לדעת שאתם אוהבים אותם. אני לא התחלתי את החרם. התבקשתי על ידיכם להיות הדובר שלכם. אני רוצה שייוודע לאורכה ולרוחבה של הארץ הזאת, כי גם אם יעצרו אותי התנועה לא תיעצר. גם אם יעצרו אותי עבודתנו לא תיעצר. כי אנחנו עושים דבר נכון. אנחנו עושים דבר צודק. ואלוהים אתנו."

אחרי שקינג סיים כולם התפזרו בשקט לבתיהם כשהם אומרים "אמן" ו"יברכך האל". על פני רבים זלגו דמעות. ללא ספק, קינג חש זעם לנוכח הניסיון להרוג אותו ואת בני משפחתו, אבל הוא גם היה מסוגל למצוא בתוך עצמו מקום, ממנו היה יכול לדבר ולפעול בלי להגיב לשנאה בשנאה, אלא לפגוש שנאה באהבה."

martin-luther-king3

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח, קראתי | עם התגים , , | כתיבת תגובה

שאלות האדם עם ירמיהו יובל

המליצו לי לצפות בשיחה בין ירמיהו יובל ודב אלבוים במסגרת התכנית "מקבלים שבת" האחרונה (6 במרץ), ואני ממליץ לצפות בחמש הדקות האחרונות שלה, כאן: http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1767517

כידוע, ירמיהו יובל הוא מהפילוסופים החשובים והמשפיעים בישראל, והוא כיום כמעט בן 80 וחולה מאוד, חי על "זמן שאול" (כבר הרבה זמן). בקטע השיחה הבא הוא מפגין אומץ לב ויושרה מעוררי השראה.

אלבוים: האם החילונות הנאורה המודרנית, שמנסה למצוא את הדרך שלה בין יהדות של מסורת ליהודיות של מודרנה, זה בעצם המסע שלך, גם המסע שלך כאדם פרטי?

יובל: זה לא המסע שלי, מפני שהמסע שלי בפילוסופיה הוא לא דרך ההיסטוריה ולא דרך הלאומיות בכלל. אני נתפסתי אל ההיסטוריה בגלל שאלות מטפיזיות אונטולוגיות. האדם בקוסמוס, מעמד האדם ביקום, האפסיות של האדם, דברים כאלה. עם זה באתי לפילוסופיה, וזה נשאר בי עד היום הזה.

אלבוים: אז השאלות הגדולות, שהוליכו אותך כל החיים: משמעות האדם, האדם והקוסמוס, האם יש מטרה לחיי האדם – האם היום יש לך תשובות עליהן, אחרי כל-כך הרבה שנים של חיפוש?

יובל: האמת היא שכשהייתי אדם צעיר והתחלתי לעסוק בפילוסופיה, קיוויתי אבל לא ציפיתי שאני אצא יותר חכם מזה. אז בוא נגיד כך: יכול להיות שיצאתי יותר חכם מזה, ותכף אגיד לך באיזה מובן, אבל לא יצאתי יותר משכיל. זאת אומרת, אין לי תשובה לרבות מהשאלות. אבל אני יודע שהיעדר התשובה עדיף על האילוזיה, השקר העצמי וההליכה בנתיבות, שבאות לנחם אותי על זה שאין תשובה – ושאני במצב פילוסופי אותנטי יותר, אמתי יותר, נקי יותר, כשאני מתגבר על האילוזיה הזאת.

זה גם המודל שקנט מציע לך. הוא אומר, תדע שיש גבול. אנחנו לא יכולים להכיר את הטרנסצנדנטיות, ולא יעזור לנו שם דבר. מי שעושה את זה עוסק בהבלים, ויותר מזה, הוא מנכר את התבונה שלו, הופך אותה למנוכרת, מפני שהיא פועלת שלא על פי טבעה.

אלבוים: אז אתה אומר שגם היום, כשאתה בקרוב בן שמונים ואתה נאבק כבר עשרים שנה עם מחלת הסרטן ויש לך פרקינסון, ואתה רואה כבר את הקצה, אין לך יותר תשובות משהיו לך כשהיית צעיר?

יובל: להפך, כמו שאמרתי, אני פחות משכיל ואולי קצת יותר חכם. אני חושב שאחד האלמנטים של החוכמה, במובן הקלאסי של המילה, היה ללכת כמה רחוק שאתה יכול עם האמת, עם השכל, עם המוסר, לקבל שאינך יכול לענות תשובות לכמה מהשאלות החשובות ביותר, אבל לא לוותר על השאלות. להישאר במתח שבין הרציונליות של השאלה וחוסר היכולת לענות עליה. זו העמדה הרציונלית האמתית, לחיות בתוך המתח הזה. אני לא חושב שצריך להציע את זה לכל אדם, הרבה אנשים צריכים נחמות כאלה ואחרות –

אלבוים: ואתה לא זקוק לנחמה מדי פעם?

יובל: אני זקוק מאוד לנחמה. אני זקוק לאהבה, אני זקוק לחיים של משמעות של העולם הזה. אבל אני יודע שההוויה חסרת משמעות. אין משמעות להוויה כשלעצמה, אבל יש משמעות לאיך שאתה חי, מה אתה עושה בתוכה, ואיך אתה מקבל את העובדה שאין משמעות. זאת שאלה מאוד פילוסופית, זו לא שאלה לטענות קוגניטיביות כאלה ואחרות, אלא לעמדה, ל'אטיטיוד'.

במובן זה היה לי עוד מורה אחד שמאוד השפיע עליי, עוד מגיל 18, וזהו ניטשה. בדיוק בנקודה הזאת, שבה אתה לא מחפש נחמות מטפיזיות. אתה מוכן לקבל שיש משהו טרגי בחיים, במוגבלות של האדם. כשהייתי צעיר חשבתי שהטרגיות הזאת היא מונומנטלית, שיש בה משהו הירואי. אבל התפכחתי. נעשיתי יותר צנוע. בטרגיות הזאת אין שום דבר הירואי, ואני לא חושב את עצמי לנעלה על אחרים בגלל זה. אבל זהו האופן שבו אני מקבל את חיי ואת מותי.

אלבוים: פרופ' ירמיהו יובל, תודה רבה לך על השיחה החכמה וגלויית-הלב הזו.

yovel

פורסם בקטגוריה שאלות קיומיות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

המוות

מחשבות בעקבות צפייה בסרט ה"מוות מאפשר חיים", עליו כתוב שהוא "סרט דוקומנטרי באורך מלא שלוקח את הצופה למסע יפיפה לאחד מהמסעות המפחידים בחיים: המוות":

הסרט נעשה במטרה ברורה להראות שהתודעה אינה זהה לגוף הפיזי ואף אינה כרוכה בו, ושהיא ממשיכה אחרי המוות. אבל כדי לצאת ידי חובת איזון הוא כלל גם כמה ראיונות עם אנשי מדע שבטוחים שכשאנו מתים אנחנו פשוט מפסיקים להתקיים ושום דבר מאיתנו לא ממשיך.

ואני חשבתי, לאורך הצפייה בסרט, על כך שאף אחד מהמרואיינים בסרט לא היה מוכן להישאר במקום, שלי דווקא נראה כאמיתי ביותר בנוגע למוות: המקום של אי ידיעה.

חלק מהאנשים אמרו בלי היסוס שהם יודעים לבטח מהי התשובה (שיש/אין קיום אחרי המוות), ושאין להם ספק בה. אבל גם אלו שאמרו ש"כמובן אי אפשר לדעת לבטח", המשיכו ואמרו, עם לא פחות ביטחון, מהי התשובה הנחרצת שלהם.

אף אחת/ד לא אמר/ה "אני לא יודע/ת" ונשאר/ה עם זה.

אז אני רוצה להבהיר את עמדתי בנוגע לשאלת ההמשכיות אחרי המוות: אני באמת לא יודע. יש לי כל מיני חוויות ומחשבות ואינטואיציות בנוגע לכך, אבל בשורה התחתונה אני באמת באמת ולגמרי לא יודע.contemplating_death_by_md_arts-d5525lz

פורסם בקטגוריה שאלות קיומיות | עם התגים , | 11 תגובות

תהליכים תת-קרקעיים בתודעה

Underwater_world

אתמול החלטתי להתנסות ב"מדיטציה טרנסנדנטלית" (TM) ולבדוק מה תהיה חווייתי בסגנון מדיטציה זה, ואם ואיך תהיה שונה מחווייתי במדיטציה "הרגילה" שלי (ישיבה דמומה בלי לעשות דבר). כבר המון שנים שלא תרגלתי TM — מאז שהתגייסתי לצבא — אבל את המנטרה שלי לא שכחתי. אז הנה פרי ההתבוננות שלי — בעצמי — מודט בשיטת TM:

בדקה-שתיים הראשונות המנטרה נמצאה ב"מרכז הבמה", ותשומת לבי הייתה עליה, תוך הימנעות מ"הסחות דעת". לאחר מכן החלו מחשבות שונות להעסיק אותי, על היום שלפניי ואתגריו, ולמרות שכל אימת שנזכרתי בכך חזרתי והפניתי את תשומת לבי למנטרה, הרווחים בין "היזכרויות" אלו הלכו והתארכו. אחרי זמן-מה רצף המחשבות שלי היה דומה למצב היומיומי הרגיל — אבל בהבדל משמעותי אחד, והוא שמדי פעם המנטרה כאילו צפה וחזרה למודעותי. מצב זה המשיך לאורך כל המדיטציה. היה זה כאילו המנטרה המשיכה להתנגן בי ברמה כלשהי, שרוב הזמן הייתה לא מודעת, בלי קשר לעיסוק שלי במחשבות שונות ובלי שתופרע על-ידי עיסוק זה.

מה אפשר ללמוד מכך?

שאנחנו פועלים, או יכולים לפעול, בו-זמנית ברמות שונות של תודעה, ושפעילות ברמה אחת לא בהכרח "מכבה" פעילות ברמה אחרת — היא רק גורמת לה "לרדת מתחת לפני השטח" ולהמשיך ברובד "תת-קרקעי", כביכול.

זה מציע, או לפחות מסמל את ההצעה, שתהליכים תודעתיים משמעותיים יכולים להתרחש בתוכנו באופן נסתר ולא מודע, ולהופיע במודעותנו "בזמנם החופשי", בלי שנוכל לשלוט בכך.

מי שעוסק ביצירתיות, בין אם אמנותית, הגותית או אחרת, מכיר את התופעה המסתורית הזו, של תהליכים יצירתיים שמתרחשים "מתחת לפני השטח" ומתפרצים אל פני השטח בזמנם וכאילו מרצונם החופשי.

עמית שלי, שכתב מספר ספרים, סיפר כך: כשאני כותב ונתקל בשאלה שאני רוצה להעמיק ולחדש בה, אני מתיישב מול המחשב ומשחק "סוליטר" במשך שעות כדי להסיח את דעתי כליל מהשאלה – עד שברגע מסוים אני יודע איך עלי להמשיך בכתיבה. "ואם מישהו נכנס לחדר ומפריע לי במשחק," הוסיף, "אני צריך להתחיל את כל התהליך מהתחלה…"

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , , , | 6 תגובות

לבד

כשאני יושב במדיטציה אני מודע לקיומו של העולם מחוץ לי, ואם לידי יושבים עוד אנשים אז אני מודע לנוכחותם, אבל אני לא בקשר אתם או ביחס אליהם. גם השעון מתקתק, אבל לי אין קשר או יחס לזמן.

אני לגמרי לבד.

ה"לבד" הזו דומה, אולי, למה שמרגיש ילד קטן כשהוא עוצם את עיניו והעולם חדל מלהתקיים.

דבר לא חסר בלבד הזה.

עם השנים, התיישב בי הלבד ותקע בי שורשים.
גם כשאני מתהלך ומדבר ועושה, הלבד נוכח בי.
ולכן איני צריך דבר.

כשייעלם העולם, רק זה יישאר.

cushion

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , | כתיבת תגובה