תנאים לאינטימיות

אני משתתף במספר קבוצות של לימוד עצמי משותף, בהן אנו משוחחים על השאלות המרכזיות והמשמעותיות של חיינו: אהבה, זהות, מוות, משמעות, חוויות רוחניות, חברות וכדומה. אנחנו לא רק משוחחים בפגישות אלו, אלא גם אוכלים יחד, מודטים, עושים תרגילים בצמדים ובשלשות, קוראים טקסטים, לפעמים כותבים, לפעמים שרים. אבל אנחנו בעיקר משוחחים – במעגל, בלי מנחה, שיחה חופשית. אנחנו משתדלים לקיים את השיחות האלו כך שלא יהיו אינטלקטואליות-מופשטות ומרוחקות מצד אחד, ולא רכילותית ואישית עד מחנק מצד שני. זה דורש אימון ותשומת לב רבה.

בחלק מהזמן שיחותינו נשארות בתחום המוכר והידוע של פני השטח, אך מדי פעם קורה ה"קליק" הזה, מתרחש הפלא, ואנחנו צוללים יחד למעמקים לא-ידועים: ההקשבה של כולנו מעמיקה, המרחק בינינו נעלם, אנשים ממשיכים זה את דבריו של זה כאילו חשבו יחד. תשומת הלב והריכוז של כולנו הופכים כה עזים עד שהמרחב בינינו מרגיש לי מוחשי, מוצק כמעט. בשבילי זו חוויה מרגשת מאוד, אקסטטית אפילו.

למה זה קורה רק בחלק מהזמן, גם בקבוצות שנפגשות כבר מספר שנים ושיש אינטימיות ואמון בין חבריהן? מהו ה"מפתח" להתרחשות הפלאית הזו? האם יש דרך ישירה יותר להגיע אליה, שטרם גילינו אותה?

איני חושב שיש דרך ישירה כזו, כשם שאין דרך ישירה להירדם. אנחנו לא יכולים להירדם כמו שמכבים מחשב או מנוע של מכונית. אין לנו שליטה כזו בתודעה שלנו. כל שאנו יכולים לעשות הוא ליצור את התנאים שעוזרים לנו להירדם: שקט, חושך, מיטה נוחה, שכיבה ללא תנועה, הרפיה ממחשבות מטרידות, רגיעה. אנחנו עושים את כל אלה, והשינה כבר באה אלינו.

כמו כן, אני לא יכול להיות יצירתי או לחשוב מחשבות חדשות על-פי פקודה. אבל אני יכול לשבת בשקט ולתת למחשבותיי לזרום אל המקלדת ללא מעצור, או לצאת לטייל בטבע, כדי לאפשר לתהליכים מסתוריים להתרחש מתחת לפני השטח ולהתגלות לי כשיבשילו. אני גם לא יכול לאהוב על-פי פקודה אבל אני יכול להיות קשוב, לשים לב, לתת בנדיבות, להביע אהבה במילים ובמחוות, ליצור תנאים של אינטימיות; האהבה תפקוד אותנו כבר בזמנה וכרצונה.

כך גם בקבוצות: אנחנו מגלים מהם התנאים המאפשרים ומזמנים קירבה ועומק, לומדים ליצור אותם, מעדנים את האווירה שבינינו, מכירים עוד ועוד זה את זה בנסיבות שונות, מנסים, טועים, עוברים ביחד משברים והתרגשויות, מחפשים כל הזמן את אותו זיק מסתורי שבינינו, מברכים אותו כשהוא מגיע; ולאט-לאט אותו זיק נוצר בנו-בינינו. לא בצורה שניתנת לניסוח והגדרה, גם לא להעברה. בעדינות ובשקיפות הוא נוצר. לעולם לא נוכל לאחוז בו. הוא מי שאנחנו.

פורסם בקטגוריה לימוד עצמי משותף | עם התגים , | כתיבת תגובה

הדבר המסכן — מאת: רוברט לואיס סטיבנסון, תרגם: עמיר פריימן

horseshoeאיש היה באיים, שדג כדי למלא את בטנו ושם את נפשו בכפו עת יצא אל הים בסירה רעועה. אבל למרות שחייו היו מלאים תלאות, הוא היה שמח; והשחפים שמעו את צחוקו עת ניתז עליו קצף הגלים. ולמרות שלא היה חכם במיוחד, הייתה רוחו איתנה; וכאשר נלכד דג בחכתו, הוא ברך את אלוהים מבלי לשקלו. הוא היה דל ברכוש ומכוער בפנים, ואישה לא הייתה לו.

וקרה בעונת הדיג שהאיש התעורר בביתו בשעת אחר הצהריים. האש בערה באח, והעשן עלה והשמש ירדה בארובה. והאיש הבחין בדמותו של מישהו שחימם את ידיו אל מול הגחלים האדומות.

"תבורך," אמר האיש, "בשם האלוהים."

"תבורך," אמר זה שחימם את ידיו, "אבל לא בשם האלוהים, כיוון שאיני משלו; וגם לא בשם השטן, כיוון שגם איני משלו. שכן חסר גוף אני, שקוף מהרוח וקל מצליל, והרוח חולפת דרכי כמו דרך רשת, ואני נשבר מצליל ומטולטל מהקור."

"אל נא תשתעשע בי," אמר האיש, "אמור נא לי את שמך ואת טבעך."

"שמי," אמר האחר, "עדיין לא נקרא, וטבעי עדיין אינו ידוע. כי חלק מאדם אני; והייתי חלק מאבותיך, ואיתם יצאתי לדוג ולהילחם בזמנים הקדומים. אבל כעת זמני טרם הגיע; ואני מחכה שתהיה לך אישה, ואז אהיה בנך, וחלק אמיץ ממנו, מתרונן כשהוא דוחף את הסירה לגלים, מנווט היטב את ההגה, ולוחם עז כשהמעגל נסגר והמהלומות עפות."

"נפלא הדבר לשמעו," אמר האיש; "אך אם אכן נגזר עליך להיות בני, חוששני שלא יצלח גורלך; שכן אני דל ברכוש ומכוער בפנים, וגם אם אאריך לחיות כנשרים לא אמצא לי אישה."

"את המעוות הזה באתי לתקן, אבי," אמר הדבר המסכן; "עלינו להפליג הלילה אל אי הכבשים, בו נחים אבותינו בגלי הקבורה, ומחר נפליג לארמון הדוכס, שם אעזור לך למצוא אישה."

קם האיש והוריד את סירתו למים בעת השקיעה; והדבר המסכן ישב בחרטום, והקצף נשב מבעד לעצמותיו כמו שלג, והרוח שרקה בשיניו, והסירה לא שקעה תחת משקלו.

"מפחיד אותי לראותך, בני," אמר האיש, "בחושבי שאינך משל האלוהים."

"זו רק הרוח הנושבת בשיניי," אמר הדבר המסכן, "ואין בי חיים כדי לעצור בעדה."

וכך הם הגיעו לאי הכבשים, בו מתנפצים הגלים בלב הים, והוא היה כולו ירוק משרכים ורטוב מטל, וקורן באור הירח. הם ניווטו את הסירה לתוך מפרצון וטיפסו ליבשה; והאיש התהלך בכבדות מאחור בין הסלעים בשרכים העמוקים, אבל הדבר המסכן הלך לפניו כמו עשן באור הירח. והם הגיעו לגלי הקבורה, והצמידו את אוזניהם לסלעים; והמתים התלוננו בתוכם כמו נחיל דבורים: "היו זמנים בהם היה לשד בעצמותינו וכוח בגידינו; והמחשבות בראשינו התלבשו במעשים ובמילים. אבל כעת אנו שבורים ומנותצים, וקשרי עצמותינו הותרו, ומחשבותינו מושלכות בעפר."

אז אמר הדבר המסכן: "דרוש מהם שיתנו לך דבר ערך שבידם."

והאיש אמר: "עצמות אבותיי, ברכות! יליד חלציכם אני. וכעת, ראו, אפרוץ את הסלעים שנערמו עליכם, ואתן לירח לחדור מבעד לצלעותיכם. חישבו זאת לטוב, שכן נחוץ הדבר; ותנו לי את שבאתי לקבל, בשם הדם ובשם האלוהים."

רוחות המתים התנענעו בגל האבנים כמו נמלים; והן אמרו: "שברת את גג קברנו והכנסת את הירח אל בין צלעותינו; לך הכוח של החיים-עדיין. אבל איזו מעלה יש לנו? איזה כוח? ואיזה אבן-חן כאן בעפר עמנו, שיוכל אדם חי לחמוד או לקבל? הרי פחות מכלום אנחנו. אבל דבר אחד נאמר לך, בקולות רבים כמו דבורים, שהנתיב ישר לפני כול כמו תלמי הסירות: הפלג אל תוך החיים בלי חשש, שכן כך עשינו כולנו בזמנים הקדומים." וקולותיהם חלפו כמו אדווה בנהר.

"עכשיו," אמר הדבר המסכן, "הם נתנו לך עצה, אבל דרוש מהם עוד מתנה. שלח ידך בין העצמות בלי להירתע, ותמצא את אוצרם."

שלח האיש את ידו והמתים אחזו בה, רבים וחלשים כמו נמלים; אך הוא ניער אותם מעליו, והנה, הדבר שהחזיר בידו היה פרסת סוס, והיא הייתה חלודה.

"אין כל ערך בה," אמר האיש, "שהרי היא חלודה."

"זאת עוד נראה," אמר הדבר המסכן; "שכן לדעתי, טוב לעשות את שעשו אבותינו מבלי לשאול שאלות. ולדעתי כל דבר שקול ערך הוא לדבר אחר בעולם הזה; ופרסת סוס תספק."

הם נכנסו לסירתם עם פרסת הסוס, וכאשר עלה השחר ראו את העשן עולה מעל עירו של הדוכס ושמעו את צלצול פעמוני הכנסייה. הם עלו על החוף, והאיש נכנס לשוק בין הדייגים שאל מול הארמון והכנסייה; והוא היה דל ברכוש ומכוער, ומעולם לא היה לו דג למכרו, ובסלו רק פרסה של סוס, והיא חלודה.

"עכשיו," אמר הדבר המסכן, "התהלך לך סביב, ואני אמצא לך אישה ולי אם."

וקרה שבתו של הדוכס עברה שם בדרכה להתפלל בכנסייה; וכאשר ראתה את האיש העני עומד בשוק ובידו רק פרסת סוס, והיא חלודה, עלה בדעתה שייתכן והיא בעלת ערך.

"מה זה?" שאלה.

"פרסת סוס," ענה האיש.

"ומה שימוש לה?" שאלה בת הדוכס.

"אין לה כל שימוש," ענה האיש.

"קשה לי להאמין בכך," אמרה; "שאם כך, מדוע אתה נושא אותה?"

"כך אני עושה," ענה האיש, "כי כך עשו אבותיי בזמנים הקדומים; ולי אין סיבה טובה או גרועה מזו."

לא מצאה בת הדוכס בליבה להאמין לו. "בוא," אמרה, "מכור לי אותה, כי אני בטוחה שהיא בעלת ערך."

"לא," ענה האיש, "היא אינה למכירה."

"מה?!" קראה בת הדוכס, "אז מה אתה עושה כאן, בשוק העיר, עם הדבר הזה בסלך?"

"אני יושב כאן," ענה האיש, "כדי למצוא לי אישה."

"אין היגיון באף אחת מהתשובות האלו," חשבה בת הדוכס; "ואני חשה כאילו תכף אתחיל להתייפח."

ועבר שם הדוכס; והיא קראה לו וסיפרה לו את כל שקרה. וכאשר שמע זאת הדוכס, הסכים עם בתו שלבטח הדבר הוא בעל ערך; והוא דרש מהאיש לנקוב במחירו או שיעלה על הגרדום; וזה היה סמוך להם, כך שיכול היה האיש לראותו.

"נתיב החיים ישר כמו תלמי הסירות," אמר האיש. "ואם עלי להיתלות, אזי אתלה."

"מה?!" קרא הדוכס, "התקריב את צווארך בעבור פרסת סוס, והיא חלודה?"

"לדעתי," ענה האיש, "כל דבר הוא שקול ערך לדבר אחר בעולם הזה, ופרסת סוס תספק."

"זה נשגב מבינתי," חשב הדוכס; והוא עמד שם והסתכל על האיש, ונגס בזקנו.

האיש הרים מבטו אליו וחייך. "כך עשו אבותיי בזמנים הקדומים," אמר הוא לדוכס, "ולי אין סיבה טובה או גרועה מזו."

"אין בכך כל היגיון," חשב הדוכס, "אני כנראה מזדקן." הוא קרא לבתו שתעמוד לצדו, ואמר לה: "מחזרים רבים דחית, ילדתי. אבל לפנינו עניין מוזר ביותר, שיאחז אדם כך בפרסת סוס, והיא חלודה; ושיציע אותה כדבר למכירה, אך יסרב למכרה; ושיישב שם מחפש לו אישה. אם לא ארד לעומקו של העניין, לא אמצא עוד תענוג באוכל; ואיני רואה מוצא אלא שאתלה את האיש, או שאת תינשאי לו."

"אך בחיי, הרי הוא כה מכוער," אמר בתו של הדוכס. "והגרדום כה קרוב."

"לא כך," אמר הדוכס, "עשו אבותיי בזמנים הקדומים. ולי, בדומה לאיש הזה, אין סיבה טובה או גרועה מזו. התואילי, יפתי, לשוחח שוב עמו?"

ובת הדוכס דיברה שוב אל האיש. "אם לא היית כה מכוער," אמרה היא, "היה אבי הדוכס משיא אותנו."

"מכוער אני," ענה האיש, "ואת יפה כחודשי האביב. מכוער אני, ומה בכך? כך היו אבותיי – "

"בשם האלוהים," קראה בתו של הדוכס, "הנח כבר לאבותיך!"

"אילו כך עשיתי," ענה האיש, "מעולם לא היית משוחחת איתי כאן בשוק, בעוד אביך הדוכס צופה בנו מזווית עינו."

"אבל ראה נא," אמרה בת הדוכס, " מוזר הוא ביותר, שתישא אותי תמורת פרסת סוס, והיא חלודה."

"לדעתי," ענה האיש, "כל דבר הוא שקול ערך – "

"או, חסוך זאת ממני," אמרה בת הדוכס, "ואמור לי מדוע עלי לשאת אותך."

"הקשיבי וראי," אמר האיש.

וכעת נשבה הרוח מבעד לדבר המסכן כמו עולל בוכה, וליבה נמס; ועיניה נפקחו, והיא ראתה את הדבר כמו היה תינוק מיותם. והיא נטלה אותו בזרועותיה, והוא נמס בזרועותיה כמו אוויר.

"בואי," אמר האיש, "וחזי בילדינו, בביתנו ההומה, בראשים הלבנים. וקבלי זאת בתודה, כי זה כל שמציע לנו האלוהים."

"אין לי עניין בכך," היא אמרה; אבל בעודה אומרת זאת נאנחה מעמקי ליבה.

"נתיבי החיים ישרים כמו תלמי הסירות," אמר האיש, ונטל את ידה.

"ומה נעשה עם פרסת הסוס?" שאלה.

"אתן אותה לאביך," אמר האיש; "והוא יכול לתת לי בתמורתה כנסייה וטחנת קמח."

וכך קרה בבוא היום שהדבר המסכן נולד; אך זיכרון הדברים הללו ישן בתוכו, והוא לא ידע את שעשה. אבל הוא היה חלק מהבן הבכור, מתרונן כשהוא דוחף את הסירה לגלים, מנווט היטב את ההגה, ולוחם עז כשהמעגל נסגר והמהלומות עפות.

פורסם בקטגוריה קראתי | עם התגים , | כתיבת תגובה

אחדוּת

לפעמים במפגש, כאשר אדם מדבר מתוך מצב של שאלה והתבוננות וגילוי עצמי, והאחר או האחרים מקשיבים לו הקשבה עמוקה, מתוך רצון להבין אותו באמת, במלואו, מתחוללת "תגובה כימית" מסתורית ומ"חומרי היסוד" של הדובר והמקשיב(ים) נוצרת תרכובת חדשה. בתרכובת הנוצרת משתתפים סובייקטים נפרדים שהם גם – להפתעתם ולשמחתם – סובייקט אחד. הדינמיקה הפנימית והבין-אישית שמתחוללת במפגש כזה היא מיוחדת במינה.

חוויית האחדוּת הזו (שאינה סותרת את הנפרדוּת) באה אצל המשתתפים לידי ביטוי בחשיבה יצירתית ומעוּדנת-הבחנה, בקרבה אינטימית ואוהבת, ובהתרחבוּת והיפתחוּת גבולות העצמי המוכרים. אנו מגלים שאנחנו יכולים להיות לבד וביחד באותה עת.

בכוחה של תגלית זו, במיוחד אם היא חוזרת ונשנית ואם אנו מוּדעים לערכה ולמשמעותה, לשנות משהו עמוק בנפשנו, כיחידים ואולי גם כאנושוּת.

התרחשויות כאלו הן יקרות-ערך ומשמעותיות בעיניי ובחיי, ואני רוצה לאפשר לאנשים נוספים לחוות אותן.

פורסם בקטגוריה לימוד עצמי משותף | עם התגים , , | תגובה אחת

אמור לי מהן שאלותיך ואומר לך מי אתה

במפגש ראשון של קבוצת  לימוד עצמי משותף חדשה בת"א (כן, הן ממשיכות להתרבות, הקבוצות החביבות האלו) כול אחד מהמשתתפים כתב לעצמו רשימה של עד 10 שאלות חיים משמעותיות — שאלות שלדעתו ראוי שכול אדם ייגע בהן ויהגה בהן מתישהו במהלך חייו, אם לא לכל אורכם. הנה 10 השאלות שרשמתי לעצמי:

* מה מניע אותי בחיים?
— מה אני יכול לדעת לבטח?
— מה מתבקש ממני?
* מה כל זה?
— מהי אהבה?
— מי אני?
— בשביל מה אנחנו כאן?
— מה נותן משמעות לחיי?
— מאין אני בא ולאן אני הולך?
* למה אני מאמין במה שאני מאמין?

אחרי כן כול אחת סימנה לעצמה, מתוך הרשימה, את שלוש השאלות העיקריות בשבילה בנקודה זו בחייה (שלושת השאלות שסימנתי בכוכב היו השאלות שלי). את השאלות האלו כתבנו אז על לוח גדול, וכל אחת הסבירה בקצרה את שאלותיה.

זו לדעתי דרך יפה להתחיל היכרות עם אנשים חדשים: אמור לי, מהן השאלות המשמעותיות ביותר בחייך כיום? ולמה הן משמעותיות בעיניך?

פורסם בקטגוריה לימוד עצמי משותף, שאלות קיומיות | עם התגים , | כתיבת תגובה

מקומה של המוזיקה בחיינו

פגישה של קבוצת לימוד עצמי משותף בה השתתפתי היום הייתה על המוזיקה בחיינו: מה מקומה בחיים של כל אחת/ד מאיתנו, מה היא עושה לנו, האם יש לה תפקיד בעיצוב והתפתחות נפשנו? אנשים השמיעו קטעים מוזיקליים שבחרו וסיפרו על משמעותם בשבילם, קראנו טקסטים פילוסופיים בנוגע לתפקידה של המוזיקה בנפש, ושוחחנו.
לי שאלה זו הזכירה קטע מוזיקלי מסרט יפני בשם "הנבל הבורמזי", שמילא תפקיד משמעותי בחיי. הרקע לכך הוא שבשנות העשרים לחיי עברתי תהליך, שנמשך מספר שנים, של התמסרות הדרגתית לכמיהה הרוחנית שבי, ושל התמוססות מקבילה של זהותי כ"מלח הארץ" (בן מושב, ציוני, לוחם, אידאליסט חברתי וכולי). באמצע תקופה זו, אחרי שחייתי כבר שנתיים במנזר זן ביפן וחזרתי לארץ, ראיתי בסינמטק ת"א את "הנבל הבורמזי".
הסרט הוא על יחידה של חיילים יפנים בבורמה בגמר מלה"ע ה-2, שעם כניעתה של יפן מוסרת עצמה לידי הצבא הבריטי ומתחילה בצעדה ארוכה לעבר מחנה השבויים, כדי לצאת משם באנייה בחזרה ליפן. בזמן הצעדה אחד החיילים, שהוא מוזיקאי מחונן ורגיש, ניתק מיחידתו, ותוך כדי מסע היחיד שלו לעבר מחנה השבויים, כדי להתאחד עם חבריו, הוא עובר מהפך רוחני והופך לנזיר. כשהוא מגיע, לאחר תלאות רבות, לקרבת מחנה השבויים, הוא קרוע בין רצונו להצטרף לחבריו ולחזור למולדתו לבין רצונו להישאר כנזיר בבורמה. ואז באה סצנה בו הוא ניצב מחוץ לגדר מחנה השבויים, חבריו שרים לו בניסיון לשכנעו להצטרף אליהם והוא מנגן להם בנבל הבורמזי שבידו, מסתובב וצועד אל תוך הערפל, לבלי חזור עוד.
באותם רגעים חשתי הזדהות עמוקה עם החייל-הנזיר, הקרוע בין געגועיו לחבריו ולמולדתו לבין ייעודו כנזיר, וכשהוא התחיל לנגן את שיר הפרידה שלו מחבריו פרצתי בבכי ולא יכולתי להפסיק דקות ארוכות. ההתלבטות העמוקה שלי, כאב הפרידה ותחושת הבדידות, שהדחקתי עד אותו רגע, צפו ועלו בי למשמע צלילי הנבל ופרצו מתוכי בדמעות ללא מעצור.

פורסם בקטגוריה לימוד עצמי משותף | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

להיות שביר — מאת: אלן דה בוטון, תרגום: עמיר פריימן

crystal"מאז חצר המשחקים בבית הספר למדנו שאסור לנו להראות את שבירותנו. רכשנו "הגנות". לכולנו יש חלק שביר, אך אנחנו מחביאים אותו היטב. אבל גביע קריסטל זה – ברייקסמוזיאום באמסטרדם – לא מסתיר את חולשתו. הוא מודה שהוא עדין; יש לו מספיק ביטחון עצמי כדי לדרוש שיטפלו בו בזהירות; הוא גורם לעולם להבין שהוא יכול להינזק בקלות. ויש לכך סיבה טובה. הוא אינו שביר בגלל חסר או בטעות. אין זה שיוצרו ניסה לעשותו קשה וקשוח ואז – בטיפשות – יצר משהו שילד יכול לשבור בקלות, או שיתנפץ לרסיסים אם יטפלו בו בגסות. הוא שביר ופגיע כתוצאה מהחיפוש אחר שקיפות ומעודנות, כתוצאה מרצונו להזמין אור שמש ואור נר אל תוך מעמקיו. גביע קריסטל יכול להשיג אפקטים נפלאים, אבל המחיר הוא שבירות. דברים טובים מסויימים צריכים להיות עדינים. צלחת החרסינה אומרת: "אני מלאת חן, אבל אם תפיל אותי אשבר, ואין זו אשמתי."
מחובתה של התרבות לאפשר לצורות העדינות יותר של הפעילות האנושית לשגשג, ליצור תנאים בהם מותר להיות שביר. ולמען האמת אנחנו יודעים שאין זה גביע הקריסטל שצריך זאת יותר מכל אלא אנו עצמנו, והאנשים שעמם אנו חולקים את חיינו."

פורסם בקטגוריה קראתי | כתיבת תגובה

המרכיב המסתורי

אדם יכול לתרגל עשרות שנים מדיטציה, טאי-צ'י ויוגה, לקנח בקורסים של אינטליגנציה רגשית ובקבוצות שיח משתף, ועדיין להיות מלא מעצמו, נוקשה, קר, מכונס, לא קשוב ולא נגיש לזולתו – אדם שלא הייתם רוצים למצוא את עצמכם איתו על אי בודד. היכרתי כאלה.
אדם אחר יכול לעשות את אותם הדברים ולהיות ער ונוכח, בעל לב חם ופתוח, גמיש וזורם בחשיבתו ובתשומת ליבו, נדיב ומתחשב – כזה שכולם מחפשים את חברתו. גם כאלה אני מכיר.
מה המרכיב המסתורי שקובע, אם לימוד עצמי ועבודה של מודעות, נוכחות וחמלה יניבו תוצאות רצויות או רק ינפחו ויקבעו את האגו של האדם ויסגרו אותו בתוך עצמו?
והאם אפשר לגעת, לעורר, לפתוח ולפתח את המרכיב המסתורי הזה בנפש?
שאלה שמעסיקה אותי, ויש לי רק קצות חוטים ושבבי תובנות ביחס אליה.

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח, שאלות קיומיות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

תפילה–מאת: עוזי וייל, מתוך "עוד קצת אור, בבקשה"

תפילה, מלשון "פילול". שפירושו "התקשרות".
כלומר, התקשרות של האדם העומד בעולם הזה, עם אור האינסוף המקיף אותו, אך אינו מגיע לעולם אלא טיפין טיפין, כמראה מעוותת. כחומר שיש לו סוף. כהבל הבלים.
והנה, באמצעות הדיבור המתמשך, היומיומי, הטכני לפעמים, המתעקש שיש אינסוף למרות שלא רואים אותו, שיש משמעות למרות שלא מבינים אותה – על ידי זה חלה התקשרות.
ובמובן הזה, התפילה תמיד נענית. גם התפילות של אברי גלעד, גם התפילות של אנה פרנק. גם שלי, גם שלכם. השאלה איננה "למה תפילות אינן נענות" – הן תמיד נענות. אבל לעתים רחוקות הן נענות כמו שאתה רוצה.
אתה מתפלל כי משהו כואב לך, והכאב הזה מניע אותך להתקשר למקור הכאב, שהוא מקור הכל, ועצם ההתקשרות מביאה אור קטן שנכנס לראש הסולם הזה, שאתה עומד בתחתיתו וצועק.
אבל את האור הזה אתה בקושי רואה. ובוודאי שהוא לא יורד עד אליך ומאפשר לך לזכות בטוטו. (אבל:)
אבל אתה כן יכול לחוש בו, לרגע. אם אתה לומד לכוון את עצמך להרגיש אותו.
ואז, עצם זה שהרגשת לרגע את נוכחותו של האינסוף בחייך, משנה משהו בתודעתך. ואז, התפילה הבאה שלך תהיה קצת יותר מכוונת. הקשר הבא, יהיה קצת יותר חזק. זה הכל.

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , | כתיבת תגובה

חופש ומסגרת

שיחה שהייתה לי היום עם ידיד ממשיכה ללוות אותי, והיא על הכמיהה לחופש מכל מסגרת VS הרצון או הכורח להשתייך למסגרות.
השתייכות למסגרות — כמו "ישראלי", "יהודי", "גבר", "חילוני" וכדומה — מגבילה ומצמצמת אותנו, מעמידה אותנו אל מול ולפעמים בסתירה למסגרות אחרות, יוצרת בעיות לנו אישית ולאנושות בכלל.
חופשי ממסגרות אני כל-אדם, על-אדם. חופשי לנוע באשר אחפץ, קל כרוח, ללא גבולות וללא מעצורים, אחד אני עם הכול.
אבל כדי לפעול בעולם, ליצור ולחבור עם אנשים אחרים, אין לי ברירה אלא להשתייך. פעולה בעולם — כל פעולה — מחייבת בחירה: זה כן וזה לא, זה אני וזה לא אני. בחירה בהכרח יוצרת הפרדה, והפרדה בהכרח יוצרת מסגרת. זה בלתי נמנע.
האמנם יש סתירה בין חופש לבין בחירה, בין אוניברסליות לבין השתייכות?

פורסם בקטגוריה שאלות קיומיות | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

אֵיפֹה — מאת דן פגיס

הִתְחַבֵּאתִי בַּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה.
בָּאֲרוֹן אֵינֶנִּי.
וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן.
גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.
הָרְאִי רֵיק מִמֶּנִּי.
לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.
בְּאֶחָד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי
אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנְנִי.
.
איזה יופי של שיר! כך גם אני מרגיש:
שאני יודע מי אני (לרגע)
רק כשמישהו קורא לי.

פורסם בקטגוריה קראתי, שאלות קיומיות | עם התגים , , | כתיבת תגובה