אירועים של תודעה אחדוּתית

יום אחד לפני די הרבה שנים, בעת שישבתי על הדשא שמאחורי בית חולים קפלן ברחובות (הייתי סטודנט לרפואה), נזרקתי לפתע מתוך רצף החיים והתודעה הרגילים ועברתי מה שנהוג לקרוא "הארה", "חוויה מיסטית" או "אירוע של תודעה אחדוּתית".

אם מישהו היה עומד לצידי ומודד בשעון כמה זמן הייתי במצב זה, ייתכן שהיה מודד רק שבריר שנייה. איני יודע. אני הייתי מחוץ לזמן, ו"שבריר שנייה" או "נצח" היו זהים בשבילי. הייתי כלום והייתי הכול. הייתי תודעה מודעת לעצמה בלבד. הייתי, וזה היה הכול.

לחוויה זו, ולחוויות נוספות שבאו בעקבותיה, היו השפעה דרמתית על תודעתי, על תפיסת העולם שלי ועל מהלך חיי.

במאמר של גרוף & גרוף על "משברים רוחניים" נתקלתי בתיאור מדויק להפליא של החוויה שעברתי אז. תרגמתי אותו ואני מביא אותו כאן, בשביל כולנו ובמיוחד בשביל כל מי שעבר/ה חוויה דומה (ואני מאמין שרבים עברו חוויות כאלו, אך רק מעטים מדברים עליהן):

הפסיכולוג האמריקאי אברהם מסלאו ראיין מאות אנשים שחוו חוויות מיסטיות של אחדוּת, וטבע בשבילן את המושג "חוויות שיא". הוא ביקר בחריפות את הנטייה של הפסיכיאטריה המערבית לבלבל בין מצבים מיסטיים כאלו לבין מחלות נפש. לטענתו, יש להחשיב אותם כתופעות "על-נורמליות" ולא "בלתי-נורמליות". אם לא מתערבים במהלכן, מצבים אלו מביאים בדרך-כלל לתפקוד טוב יותר בעולם ול"מימוש עצמי" או "גילוי עצמי" – יכולת של האדם להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל היצירתי שלו ולחיות חיים מספקים ומלאים יותר.

הפסיכיאטר וחוקר התודעה וולטר פאנק פיתח סדרה של מאפיינים בסיסיים של חוויות שיא אופייניות, בהסתמך על עבודתם של אברהם מסלאו ו-וו. ט. סטייס. הוא השתמש בקריטריונים הבאים כדי לתאר מצב תודעה זה:

  • אחדות
  • רגש חיובי עז
  • התעלוּת מעבר לזמן ולמרחב
  • תחושת קדושה
  • אופי פרדוקסלי
  • אובייקטיביות ומציאותיות של התובנות
  • מעבר לכל תיאור
  • השפעות חיוביות

כפי שמעידה רשימה זו, כאשר יש לנו חוויית שיא, אנו חשים שנחלצנו מהפיצול הרגיל של תודעה וחומר ושהגענו למצב של אחדוּת ויחידוּת. אנחנו גם מתעלים מעבר להפרדה הרגילה בין סובייקט ואובייקט וחווים אחדוּת אקסטטית עם האנושות, הטבע, היקום ואלוהים. חוויה זו מלווה ברגשות עזים של אושר, רוממות רוח, בהירות ושלווה פנימית. בחוויה מיסטית כזו אנו חשים שעזבנו את המציאות הרגילה, בה למרחב יש שלושה ממדים והזמן נע בצורה לינארית. אנו נכנסים לממד מטפיזי, מיסטי, בו אין תוקף למאפיינים אלו. במצב זה, אינסוף ונצח הופכים למציאות נחווית. לתחושת הקדוּשה של מצב זה אין כל קשר לאמונה דתית קודמת; היא משקפת מגע ישיר עם טבעה המקודש של המציאות.

תיאורים של חוויות שיא מלאים בדרך-כלל בפרדוקסים. החוויה מתוארת לפעמים כ"חסרת תוכן אבל מכילה את הכול." אין לה תוכן ספציפי, אבל נראה שהיא מכילה את הכול בצורתו הפוטנציאלית. אנו יכולים לתפוס את עצמנו בו-זמנית כהכול וככלום. בעוד שזהותנו האישית והאגו המוגבל שלנו נעלמים, אנו חשים שהתפשטנו עד שהווייתנו מכילה את היקום כולו. באותו אופן, ניתן לראות את ריקוּת כל התופעות, או ריקוּת שכל התופעות נובעות מתוכה. אנו יכולים אפילו להגיע למצב בו אנו רואים שהעולם כולו קיים ואינו קיים בו-זמנית.

חוויית השיא יכולה לעורר בתודעתנו מה שנתפס כחכמה וידע מוחלטים בעלי משמעות קוסמית, המתוארים באופנישדות כ"ידיעה של זה, שידיעתו היא ידיעה של הכול." את מה שגילינו בחוויה זו איננו יכולים להמשיג; מילים אינן יכולות לתאר אותו. האופי והמבנה של השפה אינם מתאימים למטרה זו. עם זאת, לחוויה זו יכולה להיות השפעה עמוקה על מערכת האמונות ועל תכנית החיים שלנו.

 

(תורגם מתוך: משברים רוחניים (Spiritual Emergencies) – מאת: גרוף & גרוף, http://realitysandwich.com/1800/spiritual_emergencies/)

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה קראתי | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

שאלות קיומיות והקיום עצמו

בשנים האחרונות אני משתתף במספר קבוצות חברים, שנפגשות פעם בשבועיים או פעם בחודש ל"לימוד עצמי משותף" – שיחות אותנטיות, אישיות, שנוגעות בשאלות הגדולות של החיים: משמעות, אהבה, אמונה, מוות, כוונה, אני-אתה, אני-אני וכדומה. והשיחות האלו יפות ומשמעותיות מאוד בעיניי.

בשנתיים האחרונות אני גם עורך, ביחד עם ידידי שייקה תדמור, אסופת מאמרים שכותרתה "חינוך – שאלות האדם", ומאמריה עוסקים בקשר ההדוק וברלוונטיות של "השאלות הגדולות" לחינוך. ואני נפגש עם קבוצות של צעירים, מורים, מנהלים, ומשוחח איתם על שאלות החיים שלהם, ועל הקשר שלהן לחינוך. גם השיחות האלו יפות ומשמעותיות מאוד בעיניי.

אבל

בשבילי "השאלות הקיומיות" הן רק דלתות אל משהו שנחבא מאחוריהן.
אל זה שאין לנו מילים, ואפילו לא שאלות, כדי לגעת בו.
אל משהו מופלא ומסתורי, שתמיד יישאר לנו מופלא ומסתורי.

אל הקיום עצמו.

פורסם בקטגוריה שאלות קיומיות | עם התגים , , | תגובה אחת

יציאה מעבדות לחֵירות היא נס

יציאה מעבדות לחֵירות היא נס.

הסיבה לכך היא שרק נס יכול להביא אדם, כמוני וכמוכם, לבחור בחֵירות על-פני עבדות.

אנחנו הרי בוחרים כל הזמן, בחירה הרגלית ומותנית, לצמצם ולהגביל את מלוא הווייתנו, ולשעבד אותה – את עצמנו – לטיפוח הסיפור המפואר של חיינו, לצבירת נכסים (חומריים ורוחניים) שונים, לפיתוי אנשים אחרים, לאלף ואחת מטרות אישיות קטנות ובסופו-של-דבר חסרות משמעות שלנו.

לצאת לחֵירות פירושו להשאיר מאחור את כל זה ולצאת חסר-כל אל מדבר החופש האינסופי.

ומי ירצה בכך?

למה שמישהו ירצה בכך?

בגלל זה – בגללנו – יציאה מעבדות לחֵירות היא תמיד נס.

exodus

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , , , | 2 תגובות

חיוך — מאת: קו און, Ko Un, נזיר זן קוריאני בן זמננו, תרגם מאנגלית: עמיר פריימן

שקיימוני הרים פרח לוטוס
ועל כן חייך קשייפה.

בכלל לא כך!

הלוטוס חייך
ועל כן חייך קשייפה.

שקיימוני לא היה כלל!
.

הסבר קצר: שאקיימוני הוא שמו המקורי של הבודהה, קשייפה היה אחד מתלמידיו, והשיר מתכתב עם "דרשת הפרח" (拈花微笑, Flower Sermon). על פי הסיפור הבודהיסטי הידוע הזה, באחת מדרשותיו הבודהה הרים פרח לוטוס ולא אמר דבר; כל תלמידיו לא הבינו מלבד קשייפה, שהבין וחייך. במסורת הבודהיסטית "דרשת הפרח" מסמלת העברה ישירה, ללא מילים, ממורה לתלמיד, של הנוכחות הערה — ראייה צלולה, ישירה ולא מתווכת של המציאות, אותה מסמל פרח הלוטוס.

בשיר מערער קו און על ההבנה המקובלת של הסיפור. "בכלל לא כך!" — הוא קורא — "שקיימוני לא היה כלל!" בכך הוא מצביע על עיקרון חשוב נוסף בבודהיזם, ה"אין-אני". לא הבודהה העביר את ההבנה לתלמידו, אלא באי-נוכחותו הוא איפשר מגע ישיר ולא מתווך בין קשייפה ופרח הלוטוס, המציאות.

שנדע גם לא להיות.

Nelumno_nucifera_open_flower_-_botanic_garden_adelaide2

A Smile
by Ko Un
English: Brother Anthony of Taize

Shakyamuni held up a lotus
so Kashyapa smiled.

Not at all.

The lotus smiled
so Kashyapa smiled.

Nowhere was Shakyamuni!

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , | כתיבת תגובה

לפגוש שנאה באהבה – מאת: ארתור זיונס, מתוך "מדיטציה כחקירה מתבוננת", תרגום: עמיר פריימן

את הספר "מדיטציה כחקירה מתבוננת" (Meditation As Contemplative Inquiry) של ארתור זיונס (Arthur Zajonc), שעוסק בחשיבותם ובתרומתם של תרגולים רוחניים לחיים ערים ונאורים, פותח זיונס בסיפור שממחיש את יכולתו של אדם "מאומן" לבחור בחירות נכונות גם תחת לחץ רגשי עצום. תרגמתי ואני מביא:

"בשנים שפעל למען זכויות השחורים באמריקה, מרטין לותר קינג הטיף ללא הפסק לפעולה לא אלימה כדרך להפנות את תשומת לב החברה לדיכוי השחורים, במיוחד בדרום ארה"ב. הוא קיבל איומים רבים ונעשו מספר ניסיונות התנקשות בחייו. באחד מהם הושלכה פצצה על חזית ביתו במונטגומרי, אלבמה, בעת שהוא היה בפגישה בכנסייה. המרפסת וחזית הבית ניזוקו קשה. אשתו, קורטה, וביתו יוקי היו באותה עת בחלקו האחורי של הבית, ואיש לא נפגע. עד שקינג הגיע כבר התאסף מול הבית קהל זועם של מאות שחורים מהשכונה, שהיו מוכנים להתנקם במשטרה שהגיעה למקום. מנהיגם האהוב ובני משפחתו הותקפו. כדי למנוע אפשרות של מהומות גזע, המשטרה ביקשה מקינג לדבר אל הקהל. קינג יצא אל מה שנותר מהמרפסת ההרוסה, הרים את ידיו וכולם השתתקו. הוא אמר:

"אנחנו דוגלים בחוק וסדר. אל תעשו שום דבר נמהר. אל תרימו את נשקכם. החי על חרבו ימות על חרבו, אמר האל. אנחנו מתנגדים לאלימות. אנו רוצים לאהוב את אויבינו. אני מבקש שתאהבו את אויבינו. היו טובים אליהם. אהבו אותם ותנו להם לדעת שאתם אוהבים אותם. אני לא התחלתי את החרם. התבקשתי על ידיכם להיות הדובר שלכם. אני רוצה שייוודע לאורכה ולרוחבה של הארץ הזאת, כי גם אם יעצרו אותי התנועה לא תיעצר. גם אם יעצרו אותי עבודתנו לא תיעצר. כי אנחנו עושים דבר נכון. אנחנו עושים דבר צודק. ואלוהים אתנו."

אחרי שקינג סיים כולם התפזרו בשקט לבתיהם כשהם אומרים "אמן" ו"יברכך האל". על פני רבים זלגו דמעות. ללא ספק, קינג חש זעם לנוכח הניסיון להרוג אותו ואת בני משפחתו, אבל הוא גם היה מסוגל למצוא בתוך עצמו מקום, ממנו היה יכול לדבר ולפעול בלי להגיב לשנאה בשנאה, אלא לפגוש שנאה באהבה."

martin-luther-king3

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח, קראתי | עם התגים , , | כתיבת תגובה

שאלות האדם עם ירמיהו יובל

המליצו לי לצפות בשיחה בין ירמיהו יובל ודב אלבוים במסגרת התכנית "מקבלים שבת" האחרונה (6 במרץ), ואני ממליץ לצפות בחמש הדקות האחרונות שלה, כאן: http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=1767517

כידוע, ירמיהו יובל הוא מהפילוסופים החשובים והמשפיעים בישראל, והוא כיום כמעט בן 80 וחולה מאוד, חי על "זמן שאול" (כבר הרבה זמן). בקטע השיחה הבא הוא מפגין אומץ לב ויושרה מעוררי השראה.

אלבוים: האם החילונות הנאורה המודרנית, שמנסה למצוא את הדרך שלה בין יהדות של מסורת ליהודיות של מודרנה, זה בעצם המסע שלך, גם המסע שלך כאדם פרטי?

יובל: זה לא המסע שלי, מפני שהמסע שלי בפילוסופיה הוא לא דרך ההיסטוריה ולא דרך הלאומיות בכלל. אני נתפסתי אל ההיסטוריה בגלל שאלות מטפיזיות אונטולוגיות. האדם בקוסמוס, מעמד האדם ביקום, האפסיות של האדם, דברים כאלה. עם זה באתי לפילוסופיה, וזה נשאר בי עד היום הזה.

אלבוים: אז השאלות הגדולות, שהוליכו אותך כל החיים: משמעות האדם, האדם והקוסמוס, האם יש מטרה לחיי האדם – האם היום יש לך תשובות עליהן, אחרי כל-כך הרבה שנים של חיפוש?

יובל: האמת היא שכשהייתי אדם צעיר והתחלתי לעסוק בפילוסופיה, קיוויתי אבל לא ציפיתי שאני אצא יותר חכם מזה. אז בוא נגיד כך: יכול להיות שיצאתי יותר חכם מזה, ותכף אגיד לך באיזה מובן, אבל לא יצאתי יותר משכיל. זאת אומרת, אין לי תשובה לרבות מהשאלות. אבל אני יודע שהיעדר התשובה עדיף על האילוזיה, השקר העצמי וההליכה בנתיבות, שבאות לנחם אותי על זה שאין תשובה – ושאני במצב פילוסופי אותנטי יותר, אמתי יותר, נקי יותר, כשאני מתגבר על האילוזיה הזאת.

זה גם המודל שקנט מציע לך. הוא אומר, תדע שיש גבול. אנחנו לא יכולים להכיר את הטרנסצנדנטיות, ולא יעזור לנו שם דבר. מי שעושה את זה עוסק בהבלים, ויותר מזה, הוא מנכר את התבונה שלו, הופך אותה למנוכרת, מפני שהיא פועלת שלא על פי טבעה.

אלבוים: אז אתה אומר שגם היום, כשאתה בקרוב בן שמונים ואתה נאבק כבר עשרים שנה עם מחלת הסרטן ויש לך פרקינסון, ואתה רואה כבר את הקצה, אין לך יותר תשובות משהיו לך כשהיית צעיר?

יובל: להפך, כמו שאמרתי, אני פחות משכיל ואולי קצת יותר חכם. אני חושב שאחד האלמנטים של החוכמה, במובן הקלאסי של המילה, היה ללכת כמה רחוק שאתה יכול עם האמת, עם השכל, עם המוסר, לקבל שאינך יכול לענות תשובות לכמה מהשאלות החשובות ביותר, אבל לא לוותר על השאלות. להישאר במתח שבין הרציונליות של השאלה וחוסר היכולת לענות עליה. זו העמדה הרציונלית האמתית, לחיות בתוך המתח הזה. אני לא חושב שצריך להציע את זה לכל אדם, הרבה אנשים צריכים נחמות כאלה ואחרות –

אלבוים: ואתה לא זקוק לנחמה מדי פעם?

יובל: אני זקוק מאוד לנחמה. אני זקוק לאהבה, אני זקוק לחיים של משמעות של העולם הזה. אבל אני יודע שההוויה חסרת משמעות. אין משמעות להוויה כשלעצמה, אבל יש משמעות לאיך שאתה חי, מה אתה עושה בתוכה, ואיך אתה מקבל את העובדה שאין משמעות. זאת שאלה מאוד פילוסופית, זו לא שאלה לטענות קוגניטיביות כאלה ואחרות, אלא לעמדה, ל'אטיטיוד'.

במובן זה היה לי עוד מורה אחד שמאוד השפיע עליי, עוד מגיל 18, וזהו ניטשה. בדיוק בנקודה הזאת, שבה אתה לא מחפש נחמות מטפיזיות. אתה מוכן לקבל שיש משהו טרגי בחיים, במוגבלות של האדם. כשהייתי צעיר חשבתי שהטרגיות הזאת היא מונומנטלית, שיש בה משהו הירואי. אבל התפכחתי. נעשיתי יותר צנוע. בטרגיות הזאת אין שום דבר הירואי, ואני לא חושב את עצמי לנעלה על אחרים בגלל זה. אבל זהו האופן שבו אני מקבל את חיי ואת מותי.

אלבוים: פרופ' ירמיהו יובל, תודה רבה לך על השיחה החכמה וגלויית-הלב הזו.

yovel

פורסם בקטגוריה שאלות קיומיות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

המוות

מחשבות בעקבות צפייה בסרט ה"מוות מאפשר חיים", עליו כתוב שהוא "סרט דוקומנטרי באורך מלא שלוקח את הצופה למסע יפיפה לאחד מהמסעות המפחידים בחיים: המוות":

הסרט נעשה במטרה ברורה להראות שהתודעה אינה זהה לגוף הפיזי ואף אינה כרוכה בו, ושהיא ממשיכה אחרי המוות. אבל כדי לצאת ידי חובת איזון הוא כלל גם כמה ראיונות עם אנשי מדע שבטוחים שכשאנו מתים אנחנו פשוט מפסיקים להתקיים ושום דבר מאיתנו לא ממשיך.

ואני חשבתי, לאורך הצפייה בסרט, על כך שאף אחד מהמרואיינים בסרט לא היה מוכן להישאר במקום, שלי דווקא נראה כאמיתי ביותר בנוגע למוות: המקום של אי ידיעה.

חלק מהאנשים אמרו בלי היסוס שהם יודעים לבטח מהי התשובה (שיש/אין קיום אחרי המוות), ושאין להם ספק בה. אבל גם אלו שאמרו ש"כמובן אי אפשר לדעת לבטח", המשיכו ואמרו, עם לא פחות ביטחון, מהי התשובה הנחרצת שלהם.

אף אחת/ד לא אמר/ה "אני לא יודע/ת" ונשאר/ה עם זה.

אז אני רוצה להבהיר את עמדתי בנוגע לשאלת ההמשכיות אחרי המוות: אני באמת לא יודע. יש לי כל מיני חוויות ומחשבות ואינטואיציות בנוגע לכך, אבל בשורה התחתונה אני באמת באמת ולגמרי לא יודע.contemplating_death_by_md_arts-d5525lz

פורסם בקטגוריה שאלות קיומיות | עם התגים , | 11 תגובות