אילו ידע צ'ואנג-טסה

פורסם בקטגוריה שאלות קיומיות | כתיבת תגובה

סוגי מורים

בספרו You Must Change Your Life (במקור: Du Mußt Dein Leben Ändern) טוען הפילוסוף הגרמני פיטר סלוטרדייק (Peter Sloterdijk) שאת מקומה של הדת עומדים לתפוש בעתיד התרגולים הרוחניים, ושמקורם בהכרה שהאדם הוא homo repetitus, חיה המשתנה באמצעות תרגול. הוא משתמש באמירתו של ניטשה, ש"האדם הוא חבל מתוח בין החייה והעל-אדם", וטוען שעל חבל זה צריך המתרגל הרוחני לטפס ולאזן את עצמו. בצורה דומה הוא גם משתמש בדימוי של סולם יעקב. למרות שבתרבות החילונית המודרנית אין עוד דמות אלוהים שאנו שואפים לחבור אליה, הוא טוען, החבל והסולם לא איבדו מתוקפם – אלא שכיום פירושם הוא שעל האדם להתעלות על עצמו באמצעות תרגול.

את שמו של הספר שואב סלוטרדייק משירו של רילקה "טורסו ארכאי של אפולו", שמסתיים במילים "שנה חייךָ!", ועל הציווי הזה הוא כותב: "מילים אלו כמו באות מממד בו לא יכולות לעלות הסתייגויות. כמו כן, איננו יכולים לקבוע מהיכן הן נאמרות; אבל אין ספק בנוגע לאֲנָכיותן. …[רילקה] גילה אבן שמגלמת את גוף ה"דת", אתיקה ונזירות בתמציתן: מבנה שקורן קריאה ממרומים, המצומצמת לפקודה הצרופה, להוראה הבלתי-מותנית, לאמירה המוארת של ישות שאין להבינה – ושמדברת רק בציוויים."

באחד מפרקי הספר סלוטרדייק משרטט את דמויותיהם של חמישה סוגים של "מאמנים רוחניים", שכל אחד מהם, בדרכו, "ממלא את התפקיד של הפיכת הבלתי-מושג לבר השגה": הגורו מהמסורת ההינדואיסטית, המאסטר מתורת השחרור הבודהיסטית, השליח או אב המנזר הנוצרים, הפילוסוף והסופיסט. לאחר מכן הוא סוקר חמישה "מאמנים פרגמטיים" מקבילים – מאמן הספורט, האומן-האמן, הפרופסור, המורה ו"סופר ההארה":

  • הגורו ההינדואיסטי: היחסים הם של התמסרות התלמיד לגורו ושירותו לתקופה ארוכה, בדרך כלל מעל עשרים שנה, ושל הזדהות של התלמיד עם ואידיאליזציה של הגורו – שלדברי סלוטרדייק "היא המשאב היעיל החשוב ביותר שזמין לעבודה טרנספורמטיבית, וזו הסיבה שחלק מהפדגוגיה של אמנות הגורו היא לתחזק את האשליה של התלמיד". המטרה הנעלה ביותר של "מסלול הלימודים" במסורת זו היא ההבנה (הכוללת גוף ונפש) "של אחדות הנפש האינדיבידואלית ונפש היקום."
  • המאסטר הבודהיסטי: בעוד שהגורו ההינדואיסטי מלמד את אחדות הנפש האינדיבידואלית ונפש היקום, המאסטר הבודהיסטי מלמד שאין אני ואין יקום, ותובנה זו היא מקור האחדות: "על התלמידים ללמוד לגלות את הריקות המשחררת בעצמם, ואז לראות את הריקות שביקום, ולבסוף לגלות ששתי הריקויות האלו הן אחת." בניגוד לגורו, שמשתף פעולה עם ההשלכה האידיאליסטית של התלמיד עליו, המאסטר הבודהיסטי מטה את ההשלכה הזו ממנו עצמו ואל הדהרמה, תורת הגאולה (בהתאם לעיקרון של אין-אני). הפדגוגיה במסורת זו עשירה בפרדוקסים – למשל, שאין לאן ללכת ואין שום מטרה להשיג, אבל שכדי להבין זאת על התלמיד לשבת במדיטציה 14 שעות ביום במשך עשר שנים.
  • השליח הנוצרי: הדרישה מהשליחים או מנציגיו של ישו שבאו בעקבותיהם לא הייתה הארה אלא התמסרות ומחוייבות – " וְאָנכִי לא אֶחְיֶה עוֹד כִּי אִם הַמָּשִׁיחַ הוּא חַי בְּקִרְבִּי". המורה הנוצרי מחקה את ישו (imitatio christi), ובכך הוא הופך לדוגמא ולמושא לחיקוי של הנמוכים ממנו בהירארכיה הכנסייתית – חניכיו וקהילתו.
  • הפילוסוף: את הפילוסופים ניתן לחלק לשלושה סוגים: הארוטי (כמו סוקרטס), המפסל (הסטואים, כמו מרקוס אורליוס) והגנוסטי (פלוטינוס). סוקרטס, המורה "הארוטי", מתחזה כאילו הוא אוהב את תלמידיו, וכשהוא זוכה בתמורה באהבתם – הוא מפנה אותה ממנו אישית אל החכמה עצמה. "הוא עצמו יכול רק לאהוב 'כלפי מעלה', והוא מבקש ללמד צורת אהבה זו כאהבה האמתית היחידה."
  • הסופיסט: הסופיסטים שמו בחינוך דגש חזק על תרגול, כשמטרתו האולטימטיבית של החינוך היא "מסוגלות אוניברסלית": לדעת הכול ולהיות מסוגל לעשות הכול.
  • מאמן הספורט: לרצונו של הספורטאי לנצח מתווסף רצונו של המאמן בכך, ו"שזירת רצונות" זו דוחפת את הספורטאי ליותר משהיה מסוגל לבדו. "הגדרתו של המאמן היא שהוא רוצה שהספורטאי ירצה מה שהוא, המאמן, רוצה בשבילו." (את המשפט הזה צריך לקרוא פעמיים, אבל זה שווה את המאמץ.)
  • האומן-האמן: מורה זה הופך למאסטר באומנותו הודות לניסיון מצטבר ולתשוקה. הלימוד אצל אומן נמשך לרוב בין 12 ל-18 שנים, בהן חי השוליה עם המורה, ולאחר השלמת לימודיו הוא עזב והמשיך ללמד ולהעביר הלאה את האומנות שרכש.
  • הפרופסור, המורה והסופר: בקיצור נמרץ, הפרופסור באוניברסיטה, המורה בבית הספר היסודי והעל-יסודי והסופר-המחנך שותפים למהלך היסטורי שמטרתו "לעשות את המאמן מיותר באמצעות האימון," והם עושים זאת על-ידי "העברת מרכז הכובד מאישיותו של המורה אל שדה הלימוד (הפקולטה, בית הספר, אמצעי התקשורת)."

yoda-luke

פורסם בקטגוריה מערבולות רוח | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

אירועים של תודעה אחדוּתית

יום אחד לפני די הרבה שנים, בעת שישבתי על הדשא שמאחורי בית חולים קפלן ברחובות (הייתי סטודנט לרפואה), נזרקתי לפתע מתוך רצף החיים והתודעה הרגילים ועברתי מה שנהוג לקרוא "הארה", "חוויה מיסטית" או "אירוע של תודעה אחדוּתית".

אם מישהו היה עומד לצידי ומודד בשעון כמה זמן הייתי במצב זה, ייתכן שהיה מודד רק שבריר שנייה. איני יודע. אני הייתי מחוץ לזמן, ו"שבריר שנייה" או "נצח" היו זהים בשבילי. הייתי כלום והייתי הכול. הייתי תודעה מודעת לעצמה בלבד. הייתי, וזה היה הכול.

לחוויה זו, ולחוויות נוספות שבאו בעקבותיה, היו השפעה דרמתית על תודעתי, על תפיסת העולם שלי ועל מהלך חיי.

במאמר של גרוף & גרוף על "משברים רוחניים" נתקלתי בתיאור מדויק להפליא של החוויה שעברתי אז. תרגמתי אותו ואני מביא אותו כאן, בשביל כולנו ובמיוחד בשביל כל מי שעבר/ה חוויה דומה (ואני מאמין שרבים עברו חוויות כאלו, אך רק מעטים מדברים עליהן):

הפסיכולוג האמריקאי אברהם מסלאו ראיין מאות אנשים שחוו חוויות מיסטיות של אחדוּת, וטבע בשבילן את המושג "חוויות שיא". הוא ביקר בחריפות את הנטייה של הפסיכיאטריה המערבית לבלבל בין מצבים מיסטיים כאלו לבין מחלות נפש. לטענתו, יש להחשיב אותם כתופעות "על-נורמליות" ולא "בלתי-נורמליות". אם לא מתערבים במהלכן, מצבים אלו מביאים בדרך-כלל לתפקוד טוב יותר בעולם ול"מימוש עצמי" או "גילוי עצמי" – יכולת של האדם להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל היצירתי שלו ולחיות חיים מספקים ומלאים יותר.

הפסיכיאטר וחוקר התודעה וולטר פאנק פיתח סדרה של מאפיינים בסיסיים של חוויות שיא אופייניות, בהסתמך על עבודתם של אברהם מסלאו ו-וו. ט. סטייס. הוא השתמש בקריטריונים הבאים כדי לתאר מצב תודעה זה:

  • אחדות
  • רגש חיובי עז
  • התעלוּת מעבר לזמן ולמרחב
  • תחושת קדושה
  • אופי פרדוקסלי
  • אובייקטיביות ומציאותיות של התובנות
  • מעבר לכל תיאור
  • השפעות חיוביות

כפי שמעידה רשימה זו, כאשר יש לנו חוויית שיא, אנו חשים שנחלצנו מהפיצול הרגיל של תודעה וחומר ושהגענו למצב של אחדוּת ויחידוּת. אנחנו גם מתעלים מעבר להפרדה הרגילה בין סובייקט ואובייקט וחווים אחדוּת אקסטטית עם האנושות, הטבע, היקום ואלוהים. חוויה זו מלווה ברגשות עזים של אושר, רוממות רוח, בהירות ושלווה פנימית. בחוויה מיסטית כזו אנו חשים שעזבנו את המציאות הרגילה, בה למרחב יש שלושה ממדים והזמן נע בצורה לינארית. אנו נכנסים לממד מטפיזי, מיסטי, בו אין תוקף למאפיינים אלו. במצב זה, אינסוף ונצח הופכים למציאות נחווית. לתחושת הקדוּשה של מצב זה אין כל קשר לאמונה דתית קודמת; היא משקפת מגע ישיר עם טבעה המקודש של המציאות.

תיאורים של חוויות שיא מלאים בדרך-כלל בפרדוקסים. החוויה מתוארת לפעמים כ"חסרת תוכן אבל מכילה את הכול." אין לה תוכן ספציפי, אבל נראה שהיא מכילה את הכול בצורתו הפוטנציאלית. אנו יכולים לתפוס את עצמנו בו-זמנית כהכול וככלום. בעוד שזהותנו האישית והאגו המוגבל שלנו נעלמים, אנו חשים שהתפשטנו עד שהווייתנו מכילה את היקום כולו. באותו אופן, ניתן לראות את ריקוּת כל התופעות, או ריקוּת שכל התופעות נובעות מתוכה. אנו יכולים אפילו להגיע למצב בו אנו רואים שהעולם כולו קיים ואינו קיים בו-זמנית.

חוויית השיא יכולה לעורר בתודעתנו מה שנתפס כחכמה וידע מוחלטים בעלי משמעות קוסמית, המתוארים באופנישדות כ"ידיעה של זה, שידיעתו היא ידיעה של הכול." את מה שגילינו בחוויה זו איננו יכולים להמשיג; מילים אינן יכולות לתאר אותו. האופי והמבנה של השפה אינם מתאימים למטרה זו. עם זאת, לחוויה זו יכולה להיות השפעה עמוקה על מערכת האמונות ועל תכנית החיים שלנו.

 

(תורגם מתוך: משברים רוחניים (Spiritual Emergencies) – מאת: גרוף & גרוף, http://realitysandwich.com/1800/spiritual_emergencies/)

פורסם בקטגוריה קראתי | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

שאלות קיומיות והקיום עצמו

בשנים האחרונות אני משתתף במספר קבוצות חברים, שנפגשות פעם בשבועיים או פעם בחודש ל"לימוד עצמי משותף" – שיחות אותנטיות, אישיות, שנוגעות בשאלות הגדולות של החיים: משמעות, אהבה, אמונה, מוות, כוונה, אני-אתה, אני-אני וכדומה. והשיחות האלו יפות ומשמעותיות מאוד בעיניי.

בשנתיים האחרונות אני גם עורך, ביחד עם ידידי שייקה תדמור, אסופת מאמרים שכותרתה "חינוך – שאלות האדם", ומאמריה עוסקים בקשר ההדוק וברלוונטיות של "השאלות הגדולות" לחינוך. ואני נפגש עם קבוצות של צעירים, מורים, מנהלים, ומשוחח איתם על שאלות החיים שלהם, ועל הקשר שלהן לחינוך. גם השיחות האלו יפות ומשמעותיות מאוד בעיניי.

אבל

בשבילי "השאלות הקיומיות" הן רק דלתות אל משהו שנחבא מאחוריהן.
אל זה שאין לנו מילים, ואפילו לא שאלות, כדי לגעת בו.
אל משהו מופלא ומסתורי, שתמיד יישאר לנו מופלא ומסתורי.

אל הקיום עצמו.

פורסם בקטגוריה שאלות קיומיות | עם התגים , , | תגובה אחת

יציאה מעבדות לחֵירות היא נס

יציאה מעבדות לחֵירות היא נס.

הסיבה לכך היא שרק נס יכול להביא אדם, כמוני וכמוכם, לבחור בחֵירות על-פני עבדות.

אנחנו הרי בוחרים כל הזמן, בחירה הרגלית ומותנית, לצמצם ולהגביל את מלוא הווייתנו, ולשעבד אותה – את עצמנו – לטיפוח הסיפור המפואר של חיינו, לצבירת נכסים (חומריים ורוחניים) שונים, לפיתוי אנשים אחרים, לאלף ואחת מטרות אישיות קטנות ובסופו-של-דבר חסרות משמעות שלנו.

לצאת לחֵירות פירושו להשאיר מאחור את כל זה ולצאת חסר-כל אל מדבר החופש האינסופי.

ומי ירצה בכך?

למה שמישהו ירצה בכך?

בגלל זה – בגללנו – יציאה מעבדות לחֵירות היא תמיד נס.

exodus

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , , , | 2 תגובות

חיוך — מאת: קו און, Ko Un, נזיר זן קוריאני בן זמננו, תרגם מאנגלית: עמיר פריימן

שקיימוני הרים פרח לוטוס
ועל כן חייך קשייפה.

בכלל לא כך!

הלוטוס חייך
ועל כן חייך קשייפה.

שקיימוני לא היה כלל!
.

הסבר קצר: שאקיימוני הוא שמו המקורי של הבודהה, קשייפה היה אחד מתלמידיו, והשיר מתכתב עם "דרשת הפרח" (拈花微笑, Flower Sermon). על פי הסיפור הבודהיסטי הידוע הזה, באחת מדרשותיו הבודהה הרים פרח לוטוס ולא אמר דבר; כל תלמידיו לא הבינו מלבד קשייפה, שהבין וחייך. במסורת הבודהיסטית "דרשת הפרח" מסמלת העברה ישירה, ללא מילים, ממורה לתלמיד, של הנוכחות הערה — ראייה צלולה, ישירה ולא מתווכת של המציאות, אותה מסמל פרח הלוטוס.

בשיר מערער קו און על ההבנה המקובלת של הסיפור. "בכלל לא כך!" — הוא קורא — "שקיימוני לא היה כלל!" בכך הוא מצביע על עיקרון חשוב נוסף בבודהיזם, ה"אין-אני". לא הבודהה העביר את ההבנה לתלמידו, אלא באי-נוכחותו הוא איפשר מגע ישיר ולא מתווך בין קשייפה ופרח הלוטוס, המציאות.

שנדע גם לא להיות.

Nelumno_nucifera_open_flower_-_botanic_garden_adelaide2

A Smile
by Ko Un
English: Brother Anthony of Taize

Shakyamuni held up a lotus
so Kashyapa smiled.

Not at all.

The lotus smiled
so Kashyapa smiled.

Nowhere was Shakyamuni!

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח | עם התגים , | כתיבת תגובה

לפגוש שנאה באהבה – מאת: ארתור זיונס, מתוך "מדיטציה כחקירה מתבוננת", תרגום: עמיר פריימן

את הספר "מדיטציה כחקירה מתבוננת" (Meditation As Contemplative Inquiry) של ארתור זיונס (Arthur Zajonc), שעוסק בחשיבותם ובתרומתם של תרגולים רוחניים לחיים ערים ונאורים, פותח זיונס בסיפור שממחיש את יכולתו של אדם "מאומן" לבחור בחירות נכונות גם תחת לחץ רגשי עצום. תרגמתי ואני מביא:

"בשנים שפעל למען זכויות השחורים באמריקה, מרטין לותר קינג הטיף ללא הפסק לפעולה לא אלימה כדרך להפנות את תשומת לב החברה לדיכוי השחורים, במיוחד בדרום ארה"ב. הוא קיבל איומים רבים ונעשו מספר ניסיונות התנקשות בחייו. באחד מהם הושלכה פצצה על חזית ביתו במונטגומרי, אלבמה, בעת שהוא היה בפגישה בכנסייה. המרפסת וחזית הבית ניזוקו קשה. אשתו, קורטה, וביתו יוקי היו באותה עת בחלקו האחורי של הבית, ואיש לא נפגע. עד שקינג הגיע כבר התאסף מול הבית קהל זועם של מאות שחורים מהשכונה, שהיו מוכנים להתנקם במשטרה שהגיעה למקום. מנהיגם האהוב ובני משפחתו הותקפו. כדי למנוע אפשרות של מהומות גזע, המשטרה ביקשה מקינג לדבר אל הקהל. קינג יצא אל מה שנותר מהמרפסת ההרוסה, הרים את ידיו וכולם השתתקו. הוא אמר:

"אנחנו דוגלים בחוק וסדר. אל תעשו שום דבר נמהר. אל תרימו את נשקכם. החי על חרבו ימות על חרבו, אמר האל. אנחנו מתנגדים לאלימות. אנו רוצים לאהוב את אויבינו. אני מבקש שתאהבו את אויבינו. היו טובים אליהם. אהבו אותם ותנו להם לדעת שאתם אוהבים אותם. אני לא התחלתי את החרם. התבקשתי על ידיכם להיות הדובר שלכם. אני רוצה שייוודע לאורכה ולרוחבה של הארץ הזאת, כי גם אם יעצרו אותי התנועה לא תיעצר. גם אם יעצרו אותי עבודתנו לא תיעצר. כי אנחנו עושים דבר נכון. אנחנו עושים דבר צודק. ואלוהים אתנו."

אחרי שקינג סיים כולם התפזרו בשקט לבתיהם כשהם אומרים "אמן" ו"יברכך האל". על פני רבים זלגו דמעות. ללא ספק, קינג חש זעם לנוכח הניסיון להרוג אותו ואת בני משפחתו, אבל הוא גם היה מסוגל למצוא בתוך עצמו מקום, ממנו היה יכול לדבר ולפעול בלי להגיב לשנאה בשנאה, אלא לפגוש שנאה באהבה."

martin-luther-king3

פורסם בקטגוריה חינוך ורוח, קראתי | עם התגים , , | כתיבת תגובה