מביירות לבורמה

את שירותי הסדיר בצבא עשיתי בצנחנים, והאמת – די אהבתי את זה. זה אני עם בנות גרעין שלי אחרי הצניחה הראשונה, וכאן אני במוצב שעל גבול לבנון באזור מטולה, מה שנקרא באותם ימים "הגדר הטובה". אפשר לראות שאהבתי את זה.

כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה אני סטודנט לרפואה בן 24 ומצרפים אותי לגדוד רפואה. אני נכנס למלחמה בהתלהבות — סוף-סוף מלחמה ראשונה שלי. בגבול אנחנו מקבלים תדריך – צה"ל הגיע לפאתי ביירות ומתכונן לכבוש אותה, הגדוד שלנו יקים בית חולים שדה באזור שדה התעופה ויטפל בפצועים מהאוכלוסייה האזרחית. מעריכים שיהיו בסביבות עשרת אלפים.

המראות בדרך קשים. כשהתקרבנו לביירות עוצרים אותנו ומזהירים, שאנחנו נכנסים לשטח שנכבש רק יום לפני כן, וממש כמה שעות קודם שמט מישהו רימון יד ממרפסת לתוך ג'יפ של צה"ל. מנחים אותנו לפתוח נצרות ולא להסס לירות בכול תנועה חשודה מחלונות וממרפסות.

אנחנו נוסעים ברחוב הראשי הצר, עם מרפסות ממש מעל לראשים. אני יושב במשאית הפתוחה מאחור עם אצבע על ההדק, וסורק עם הקנה בלי הפסק את החלונות והמרפסות שמעליי. אני פוחד פחד מוות. אחרי שאנו עוברים בשלום את העיירה אני מתחיל לרעוד. אני קולט שבמצב שבו הייתי, שבו לא היה לי זמן להיסוסים, אם איזה ילד היה מציץ מהחלון או מרים ראש מאיזו מרפסת, הייתי הורג אותו.

כמה שבועות אחר-כך, לילה, אני חובש תורן. בערך בחצות – צרורות יריות ליד הכביש הראשי, כמה מאות מטרים מאתנו. אחרי רבע שעה מגיע רכב של צה"ל עם כמה חיילים ושני גברים לבנונים, אחד מהם פצוע קשה עם שני כדורים בחזה, מחרחר. אני מזעיק את צוות המנתחים ומנסה להנשים אותו, אבל הריאות שלו מלאות בדם ועד שהם מתארגנים לניתוח הוא מפסיק לנשום.

כולם חוזרים לישון ואני נשאר ליד הגופה עם הגבר הלבנוני השני, שמסתבר שהוא אח שלו. באנגלית שבורה הוא מספר שהם נגרים ועבדו עד מאוחר בבניית דלפק קבלה באחד המלונות בסביבה. בדרך חזרה הם נזכרו שהשאירו את ארגז הכלים שלהם במלון, והסתובבו כדי לחזור לקחת אותו. לרוע מזלם הם בחרו להסתובב בדיוק בכניסה למחנה של צה"ל שאתמול עצרה שם מכונית וירתה צרור ארוך לתוך המחנה. השומר ראה שוב מכונית עוצרת, לא חשב פעמיים ופתח עליה באש. אני יושב אתו ליד גופת אחיו עד הבוקר ובעיקר מקשיב לו בוכה, מקלל את המלחמה הארורה. הוא חוזר ושואל אותי: מה אגיד להורים שלנו?

אחרי שאנחנו משתחררים, אני נודר נדר לא לגעת יותר בנשק. לא הפכתי לפציפיסט, כי יש בעיניי מלחמות מוצדקות, וחשוב שמישהו יילחם אותן. אבל ברור לי שכשיש מלחמה פוגעים גם באזרחים שאין להם שום חלק בסיפור, ואני לא מוכן לקחת חלק בזה.

שלוש שנים אחרי המלחמה, אני הולך עם חברה שלי לראות בסינמטק ת"א את "הנֶבֶל הבורמזי". הסרט הוא על יחידה של חיילים יפנים בבורמה בגמר מלה"ע ה-2, שעם כניעתה של יפן מוסרת עצמה לידי הצבא הבריטי ומתחילה בצעדה ארוכה לעבר מחנה השבויים, כדי לצאת משם באנייה בחזרה ליפן. בזמן הצעדה אחד החיילים, שהוא מוזיקאי מחונן ורגיש, ניתק מיחידתו, ותוך כדי מסע היחיד שלו לעבר מחנה השבויים, כדי להתאחד עם חבריו, הוא רואה את הזוועות שהשאירה אחריה המלחמה, עובר מהפך רוחני והופך לנזיר. כשהוא מגיע, לאחר תלאות רבות, לקרבת מחנה השבויים, הוא קרוע בין רצונו להצטרף לחבריו ולחזור למולדתו לבין רצונו להישאר כנזיר בבורמה ולעזור. ואז באה סצנה בו הוא ניצב מחוץ למחנה השבויים, חבריו מנסים לשכנעו להצטרף אליהם והוא מנגן להם שיר פרידה בנֶבֶל הבורמזי שבידו, מסתובב וצועד אל תוך הערפל, לבלי חזור עוד.

כאשר החייל-הנזיר מתחיל לנגן את שיר הפרידה שלו מחבריו, מציפים אותי כאבי המלחמה, ההחלטה הקשה לא לגעת עוד בנשק, תחושת הבדידות. אני מתחיל להתייפח ובמשך זמן רב לא מסוגל להפסיק.

אודות עמיר פריימן

אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו, אימתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מערבולות רוח, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s