בספרו You Must Change Your Life (במקור: Du Mußt Dein Leben Ändern) טוען הפילוסוף הגרמני פיטר סלוטרדייק (Peter Sloterdijk) שאת מקומה של הדת עומדים לתפוש בעתיד התרגולים הרוחניים, ושמקורם בהכרה שהאדם הוא homo repetitus, חיה המשתנה באמצעות תרגול. הוא משתמש באמירתו של ניטשה, ש"האדם הוא חבל מתוח בין החייה והעל-אדם", וטוען שעל חבל זה צריך המתרגל הרוחני לטפס ולאזן את עצמו. בצורה דומה הוא גם משתמש בדימוי של סולם יעקב. למרות שבתרבות החילונית המודרנית אין עוד דמות אלוהים שאנו שואפים לחבור אליה, הוא טוען, החבל והסולם לא איבדו מתוקפם – אלא שכיום פירושם הוא שעל האדם להתעלות על עצמו באמצעות תרגול.

את שמו של הספר שואב סלוטרדייק משירו של רילקה "טורסו ארכאי של אפולו", שמסתיים במילים "שנה חייךָ!", ועל הציווי הזה הוא כותב: "מילים אלו כמו באות מממד בו לא יכולות לעלות הסתייגויות. כמו כן, איננו יכולים לקבוע מהיכן הן נאמרות; אבל אין ספק בנוגע לאֲנָכיותן. …[רילקה] גילה אבן שמגלמת את גוף ה"דת", אתיקה ונזירות בתמציתן: מבנה שקורן קריאה ממרומים, המצומצמת לפקודה הצרופה, להוראה הבלתי-מותנית, לאמירה המוארת של ישות שאין להבינה – ושמדברת רק בציוויים."

באחד מפרקי הספר סלוטרדייק משרטט את דמויותיהם של חמישה סוגים של "מאמנים רוחניים", שכל אחד מהם, בדרכו, "ממלא את התפקיד של הפיכת הבלתי-מושג לבר השגה": הגורו מהמסורת ההינדואיסטית, המאסטר מתורת השחרור הבודהיסטית, השליח או אב המנזר הנוצרים, הפילוסוף והסופיסט. לאחר מכן הוא סוקר חמישה "מאמנים פרגמטיים" מקבילים – מאמן הספורט, האומן-האמן, הפרופסור, המורה ו"סופר ההארה":

• הגורו ההינדואיסטי: היחסים הם של התמסרות התלמיד לגורו ושירותו לתקופה ארוכה, בדרך כלל מעל עשרים שנה, ושל הזדהות של התלמיד עם ואידיאליזציה של הגורו – שלדברי סלוטרדייק "היא המשאב היעיל החשוב ביותר שזמין לעבודה טרנספורמטיבית, וזו הסיבה שחלק מהפדגוגיה של אמנות הגורו היא לתחזק את האשליה של התלמיד". המטרה הנעלה ביותר של "מסלול הלימודים" במסורת זו היא ההבנה (הכוללת גוף ונפש) "של אחדות הנפש האינדיבידואלית ונפש היקום."
• המאסטר הבודהיסטי: בעוד שהגורו ההינדואיסטי מלמד את אחדות הנפש האינדיבידואלית ונפש היקום, המאסטר הבודהיסטי מלמד שאין אני ואין יקום, ותובנה זו היא מקור האחדות: "על התלמידים ללמוד לגלות את הריקות המשחררת בעצמם, ואז לראות את הריקות שביקום, ולבסוף לגלות ששתי הריקויות האלו הן אחת." בניגוד לגורו, שמשתף פעולה עם ההשלכה האידיאליסטית של התלמיד עליו, המאסטר הבודהיסטי מטה את ההשלכה הזו ממנו עצמו ואל הדהרמה, תורת הגאולה (בהתאם לעיקרון של אין-אני). הפדגוגיה במסורת זו עשירה בפרדוקסים – למשל, שאין לאן ללכת ואין שום מטרה להשיג, אבל שכדי להבין זאת על התלמיד לשבת במדיטציה 14 שעות ביום במשך עשר שנים.
• השליח הנוצרי: הדרישה מהשליחים או מנציגיו של ישו שבאו בעקבותיהם לא הייתה הארה אלא התמסרות ומחוייבות – " וְאָנכִי לא אֶחְיֶה עוֹד כִּי אִם הַמָּשִׁיחַ הוּא חַי בְּקִרְבִּי". המורה הנוצרי מחקה את ישו (imitatio christi), ובכך הוא הופך לדוגמא ולמושא לחיקוי של הנמוכים ממנו בהירארכיה הכנסייתית – חניכיו וקהילתו.
• הפילוסוף: את הפילוסופים ניתן לחלק לשלושה סוגים: הארוטי (כמו סוקרטס), המפסל (הסטואים, כמו מרקוס אורליוס) והגנוסטי (פלוטינוס). סוקרטס, המורה "הארוטי", מתחזה כאילו הוא אוהב את תלמידיו, וכשהוא זוכה בתמורה באהבתם – הוא מפנה אותה ממנו אישית אל החכמה עצמה. "הוא עצמו יכול רק לאהוב 'כלפי מעלה', והוא מבקש ללמד צורת אהבה זו כאהבה האמתית היחידה."
• הסופיסט: הסופיסטים שמו בחינוך דגש חזק על תרגול, כשמטרתו האולטימטיבית של החינוך היא "מסוגלות אוניברסלית": לדעת הכול ולהיות מסוגל לעשות הכול.
• מאמן הספורט: לרצונו של הספורטאי לנצח מתווסף רצונו של המאמן בכך, ו"שזירת רצונות" זו דוחפת את הספורטאי ליותר משהיה מסוגל לבדו. "הגדרתו של המאמן היא שהוא רוצה שהספורטאי ירצה מה שהוא, המאמן, רוצה בשבילו." (את המשפט הזה צריך לקרוא פעמיים, אבל זה שווה את המאמץ.)
• האומן-האמן: מורה זה הופך למאסטר באומנותו הודות לניסיון מצטבר ולתשוקה. הלימוד אצל אומן נמשך לרוב בין 12 ל-18 שנים, בהן חי השוליה עם המורה, ולאחר השלמת לימודיו הוא עזב והמשיך ללמד ולהעביר הלאה את האומנות שרכש.
• הפרופסור, המורה והסופר: בקיצור נמרץ, הפרופסור באוניברסיטה, המורה בבית הספר היסודי והעל-יסודי והסופר-המחנך שותפים למהלך היסטורי שמטרתו "לעשות את המאמן מיותר באמצעות האימון," והם עושים זאת על-ידי "העברת מרכז הכובד מאישיותו של המורה אל שדה הלימוד (הפקולטה, בית הספר, אמצעי התקשורת)."