יום אחד לפני די הרבה שנים, בעת שישבתי על הדשא שמאחורי בית חולים קפלן ברחובות (הייתי סטודנט לרפואה), נזרקתי לפתע מתוך רצף החיים והתודעה הרגילים ועברתי מה שנהוג לקרוא "הארה", "חוויה מיסטית" או "אירוע של תודעה אחדוּתית".

אם מישהו היה עומד לצידי ומודד בשעון כמה זמן הייתי במצב זה, ייתכן שהיה מודד רק שבריר שנייה. איני יודע. אני הייתי מחוץ לזמן, ו"שבריר שנייה" או "נצח" היו זהים בשבילי. הייתי כלום והייתי הכול. הייתי תודעה מודעת לעצמה בלבד. הייתי, וזה היה הכול.

לחוויה זו, ולחוויות נוספות שבאו בעקבותיה, היו השפעה דרמתית על תודעתי, על תפיסת העולם שלי ועל מהלך חיי.

במאמר של גרוף & גרוף על "משברים רוחניים" נתקלתי בתיאור מדויק להפליא של החוויה שעברתי אז. תרגמתי אותו ואני מביא אותו כאן, בשביל כולנו ובמיוחד בשביל כל מי שעבר/ה חוויה דומה (ואני מאמין שרבים עברו חוויות כאלו, אך רק מעטים מדברים עליהן):

הפסיכולוג האמריקאי אברהם מסלאו ראיין מאות אנשים שחוו חוויות מיסטיות של אחדוּת, וטבע בשבילן את המושג "חוויות שיא". הוא ביקר בחריפות את הנטייה של הפסיכיאטריה המערבית לבלבל בין מצבים מיסטיים כאלו לבין מחלות נפש. לטענתו, יש להחשיב אותם כתופעות "על-נורמליות" ולא "בלתי-נורמליות". אם לא מתערבים במהלכן, מצבים אלו מביאים בדרך-כלל לתפקוד טוב יותר בעולם ול"מימוש עצמי" או "גילוי עצמי" – יכולת של האדם להביא לידי ביטוי את הפוטנציאל היצירתי שלו ולחיות חיים מספקים ומלאים יותר.

הפסיכיאטר וחוקר התודעה וולטר פאנק פיתח סדרה של מאפיינים בסיסיים של חוויות שיא אופייניות, בהסתמך על עבודתם של אברהם מסלאו ו-וו. ט. סטייס. הוא השתמש בקריטריונים הבאים כדי לתאר מצב תודעה זה:

• אחדות
• רגש חיובי עז
• התעלוּת מעבר לזמן ולמרחב
• תחושת קדושה
• אופי פרדוקסלי
• אובייקטיביות ומציאותיות של התובנות
• מעבר לכל תיאור
• השפעות חיוביות

כפי שמעידה רשימה זו, כאשר יש לנו חוויית שיא, אנו חשים שנחלצנו מהפיצול הרגיל של תודעה וחומר ושהגענו למצב של אחדוּת ויחידוּת. אנחנו גם מתעלים מעבר להפרדה הרגילה בין סובייקט ואובייקט וחווים אחדוּת אקסטטית עם האנושות, הטבע, היקום ואלוהים. חוויה זו מלווה ברגשות עזים של אושר, רוממות רוח, בהירות ושלווה פנימית. בחוויה מיסטית כזו אנו חשים שעזבנו את המציאות הרגילה, בה למרחב יש שלושה ממדים והזמן נע בצורה לינארית. אנו נכנסים לממד מטפיזי, מיסטי, בו אין תוקף למאפיינים אלו. במצב זה, אינסוף ונצח הופכים למציאות נחווית. לתחושת הקדוּשה של מצב זה אין כל קשר לאמונה דתית קודמת; היא משקפת מגע ישיר עם טבעה המקודש של המציאות.

תיאורים של חוויות שיא מלאים בדרך-כלל בפרדוקסים. החוויה מתוארת לפעמים כ"חסרת תוכן אבל מכילה את הכול." אין לה תוכן ספציפי, אבל נראה שהיא מכילה את הכול בצורתו הפוטנציאלית. אנו יכולים לתפוס את עצמנו בו-זמנית כהכול וככלום. בעוד שזהותנו האישית והאגו המוגבל שלנו נעלמים, אנו חשים שהתפשטנו עד שהווייתנו מכילה את היקום כולו. באותו אופן, ניתן לראות את ריקוּת כל התופעות, או ריקוּת שכל התופעות נובעות מתוכה. אנו יכולים אפילו להגיע למצב בו אנו רואים שהעולם כולו קיים ואינו קיים בו-זמנית.

חוויית השיא יכולה לעורר בתודעתנו מה שנתפס כחכמה וידע מוחלטים בעלי משמעות קוסמית, המתוארים באופנישדות כ"ידיעה של זה, שידיעתו היא ידיעה של הכול." את מה שגילינו בחוויה זו איננו יכולים להמשיג; מילים אינן יכולות לתאר אותו. האופי והמבנה של השפה אינם מתאימים למטרה זו. עם זאת, לחוויה זו יכולה להיות השפעה עמוקה על מערכת האמונות ועל תכנית החיים שלנו.

(תורגם מתוך: משברים רוחניים (Spiritual Emergencies) – מאת: גרוף & גרוף, http://realitysandwich.com/1800/spiritual_emergencies/)