בתנועה

תהליכים תת-קרקעיים בתודעה

מודעות פרסומת

אתמול החלטתי להתנסות ב"מדיטציה טרנסנדנטלית" (TM) ולבדוק מה תהיה חווייתי בסגנון מדיטציה זה, ואם ואיך תהיה שונה מחווייתי במדיטציה "הרגילה" שלי (ישיבה דמומה בלי לעשות דבר). כבר המון שנים שלא תרגלתי TM — מאז שהתגייסתי לצבא — אבל את המנטרה שלי לא שכחתי. אז הנה פרי ההתבוננות שלי — בעצמי — מודט בשיטת TM:

בדקה-שתיים הראשונות המנטרה נמצאה ב"מרכז הבמה", ותשומת לבי הייתה עליה, תוך הימנעות מ"הסחות דעת". לאחר מכן החלו מחשבות שונות להעסיק אותי, על היום שלפניי ואתגריו, ולמרות שכל אימת שנזכרתי בכך חזרתי והפניתי את תשומת לבי למנטרה, הרווחים בין "היזכרויות" אלו הלכו והתארכו. אחרי זמן-מה רצף המחשבות שלי היה דומה למצב היומיומי הרגיל — אבל בהבדל משמעותי אחד, והוא שמדי פעם המנטרה כאילו צפה וחזרה למודעותי. מצב זה המשיך לאורך כל המדיטציה. היה זה כאילו המנטרה המשיכה להתנגן בי ברמה כלשהי, שרוב הזמן הייתה לא מודעת, בלי קשר לעיסוק שלי במחשבות שונות ובלי שתופרע על-ידי עיסוק זה.

מה אפשר ללמוד מכך?

שאנחנו פועלים, או יכולים לפעול, בו-זמנית ברמות שונות של תודעה, ושפעילות ברמה אחת לא בהכרח "מכבה" פעילות ברמה אחרת — היא רק גורמת לה "לרדת מתחת לפני השטח" ולהמשיך ברובד "תת-קרקעי", כביכול.

זה מציע, או לפחות מסמל את ההצעה, שתהליכים תודעתיים משמעותיים יכולים להתרחש בתוכנו באופן נסתר ולא מודע, ולהופיע במודעותנו "בזמנם החופשי", בלי שנוכל לשלוט בכך.

מי שעוסק ביצירתיות, בין אם אמנותית, הגותית או אחרת, מכיר את התופעה המסתורית הזו, של תהליכים יצירתיים שמתרחשים "מתחת לפני השטח" ומתפרצים אל פני השטח בזמנם וכאילו מרצונם החופשי.

עמית שלי, שכתב מספר ספרים, סיפר כך: כשאני כותב ונתקל בשאלה שאני רוצה להעמיק ולחדש בה, אני מתיישב מול המחשב ומשחק "סוליטר" במשך שעות כדי להסיח את דעתי כליל מהשאלה – עד שברגע מסוים אני יודע איך עלי להמשיך בכתיבה. "ואם מישהו נכנס לחדר ומפריע לי במשחק," הוסיף, "אני צריך להתחיל את כל התהליך מהתחלה…"

מודעות פרסומת

מודעות פרסומת