תנאים לאינטימיות

אני משתתף במספר קבוצות של לימוד עצמי משותף, בהן אנו משוחחים על השאלות המרכזיות והמשמעותיות של חיינו: אהבה, זהות, מוות, משמעות, חוויות רוחניות, חברות וכדומה. אנחנו לא רק משוחחים בפגישות אלו, אלא גם אוכלים יחד, מודטים, עושים תרגילים בצמדים ובשלשות, קוראים טקסטים, לפעמים כותבים, לפעמים שרים. אבל אנחנו בעיקר משוחחים – במעגל, בלי מנחה, שיחה חופשית. אנחנו משתדלים לקיים את השיחות האלו כך שלא יהיו אינטלקטואליות-מופשטות ומרוחקות מצד אחד, ולא רכילותית ואישית עד מחנק מצד שני. זה דורש אימון ותשומת לב רבה.

בחלק מהזמן שיחותינו נשארות בתחום המוכר והידוע של פני השטח, אך מדי פעם קורה ה"קליק" הזה, מתרחש הפלא, ואנחנו צוללים יחד למעמקים לא-ידועים: ההקשבה של כולנו מעמיקה, המרחק בינינו נעלם, אנשים ממשיכים זה את דבריו של זה כאילו חשבו יחד. תשומת הלב והריכוז של כולנו הופכים כה עזים עד שהמרחב בינינו מרגיש לי מוחשי, מוצק כמעט. בשבילי זו חוויה מרגשת מאוד, אקסטטית אפילו.

למה זה קורה רק בחלק מהזמן, גם בקבוצות שנפגשות כבר מספר שנים ושיש אינטימיות ואמון בין חבריהן? מהו ה"מפתח" להתרחשות הפלאית הזו? האם יש דרך ישירה יותר להגיע אליה, שטרם גילינו אותה?

איני חושב שיש דרך ישירה כזו, כשם שאין דרך ישירה להירדם. אנחנו לא יכולים להירדם כמו שמכבים מחשב או מנוע של מכונית. אין לנו שליטה כזו בתודעה שלנו. כל שאנו יכולים לעשות הוא ליצור את התנאים שעוזרים לנו להירדם: שקט, חושך, מיטה נוחה, שכיבה ללא תנועה, הרפיה ממחשבות מטרידות, רגיעה. אנחנו עושים את כל אלה, והשינה כבר באה אלינו.

כמו כן, אני לא יכול להיות יצירתי או לחשוב מחשבות חדשות על-פי פקודה. אבל אני יכול לשבת בשקט ולתת למחשבותיי לזרום אל המקלדת ללא מעצור, או לצאת לטייל בטבע, כדי לאפשר לתהליכים מסתוריים להתרחש מתחת לפני השטח ולהתגלות לי כשיבשילו. אני גם לא יכול לאהוב על-פי פקודה אבל אני יכול להיות קשוב, לשים לב, לתת בנדיבות, להביע אהבה במילים ובמחוות, ליצור תנאים של אינטימיות; האהבה תפקוד אותנו כבר בזמנה וכרצונה.

כך גם בקבוצות: אנחנו מגלים מהם התנאים המאפשרים ומזמנים קירבה ועומק, לומדים ליצור אותם, מעדנים את האווירה שבינינו, מכירים עוד ועוד זה את זה בנסיבות שונות, מנסים, טועים, עוברים ביחד משברים והתרגשויות, מחפשים כל הזמן את אותו זיק מסתורי שבינינו, מברכים אותו כשהוא מגיע; ולאט-לאט אותו זיק נוצר בנו-בינינו. לא בצורה שניתנת לניסוח והגדרה, גם לא להעברה. בעדינות ובשקיפות הוא נוצר. לעולם לא נוכל לאחוז בו. הוא מי שאנחנו.

מודעות פרסומת

אודות עמיר פריימן

אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו, אימתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה לימוד עצמי משותף, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s