הדבר המסכן — מאת: רוברט לואיס סטיבנסון, תרגם: עמיר פריימן

horseshoeאיש היה באיים, שדג כדי למלא את בטנו ושם את נפשו בכפו עת יצא אל הים בסירה רעועה. אבל למרות שחייו היו מלאים תלאות, הוא היה שמח; והשחפים שמעו את צחוקו עת ניתז עליו קצף הגלים. ולמרות שלא היה חכם במיוחד, הייתה רוחו איתנה; וכאשר נלכד דג בחכתו, הוא ברך את אלוהים מבלי לשקלו. הוא היה דל ברכוש ומכוער בפנים, ואישה לא הייתה לו.

וקרה בעונת הדיג שהאיש התעורר בביתו בשעת אחר הצהריים. האש בערה באח, והעשן עלה והשמש ירדה בארובה. והאיש הבחין בדמותו של מישהו שחימם את ידיו אל מול הגחלים האדומות.

"תבורך," אמר האיש, "בשם האלוהים."

"תבורך," אמר זה שחימם את ידיו, "אבל לא בשם האלוהים, כיוון שאיני משלו; וגם לא בשם השטן, כיוון שגם איני משלו. שכן חסר גוף אני, שקוף מהרוח וקל מצליל, והרוח חולפת דרכי כמו דרך רשת, ואני נשבר מצליל ומטולטל מהקור."

"אל נא תשתעשע בי," אמר האיש, "אמור נא לי את שמך ואת טבעך."

"שמי," אמר האחר, "עדיין לא נקרא, וטבעי עדיין אינו ידוע. כי חלק מאדם אני; והייתי חלק מאבותיך, ואיתם יצאתי לדוג ולהילחם בזמנים הקדומים. אבל כעת זמני טרם הגיע; ואני מחכה שתהיה לך אישה, ואז אהיה בנך, וחלק אמיץ ממנו, מתרונן כשהוא דוחף את הסירה לגלים, מנווט היטב את ההגה, ולוחם עז כשהמעגל נסגר והמהלומות עפות."

"נפלא הדבר לשמעו," אמר האיש; "אך אם אכן נגזר עליך להיות בני, חוששני שלא יצלח גורלך; שכן אני דל ברכוש ומכוער בפנים, וגם אם אאריך לחיות כנשרים לא אמצא לי אישה."

"את המעוות הזה באתי לתקן, אבי," אמר הדבר המסכן; "עלינו להפליג הלילה אל אי הכבשים, בו נחים אבותינו בגלי הקבורה, ומחר נפליג לארמון הדוכס, שם אעזור לך למצוא אישה."

קם האיש והוריד את סירתו למים בעת השקיעה; והדבר המסכן ישב בחרטום, והקצף נשב מבעד לעצמותיו כמו שלג, והרוח שרקה בשיניו, והסירה לא שקעה תחת משקלו.

"מפחיד אותי לראותך, בני," אמר האיש, "בחושבי שאינך משל האלוהים."

"זו רק הרוח הנושבת בשיניי," אמר הדבר המסכן, "ואין בי חיים כדי לעצור בעדה."

וכך הם הגיעו לאי הכבשים, בו מתנפצים הגלים בלב הים, והוא היה כולו ירוק משרכים ורטוב מטל, וקורן באור הירח. הם ניווטו את הסירה לתוך מפרצון וטיפסו ליבשה; והאיש התהלך בכבדות מאחור בין הסלעים בשרכים העמוקים, אבל הדבר המסכן הלך לפניו כמו עשן באור הירח. והם הגיעו לגלי הקבורה, והצמידו את אוזניהם לסלעים; והמתים התלוננו בתוכם כמו נחיל דבורים: "היו זמנים בהם היה לשד בעצמותינו וכוח בגידינו; והמחשבות בראשינו התלבשו במעשים ובמילים. אבל כעת אנו שבורים ומנותצים, וקשרי עצמותינו הותרו, ומחשבותינו מושלכות בעפר."

אז אמר הדבר המסכן: "דרוש מהם שיתנו לך דבר ערך שבידם."

והאיש אמר: "עצמות אבותיי, ברכות! יליד חלציכם אני. וכעת, ראו, אפרוץ את הסלעים שנערמו עליכם, ואתן לירח לחדור מבעד לצלעותיכם. חישבו זאת לטוב, שכן נחוץ הדבר; ותנו לי את שבאתי לקבל, בשם הדם ובשם האלוהים."

רוחות המתים התנענעו בגל האבנים כמו נמלים; והן אמרו: "שברת את גג קברנו והכנסת את הירח אל בין צלעותינו; לך הכוח של החיים-עדיין. אבל איזו מעלה יש לנו? איזה כוח? ואיזה אבן-חן כאן בעפר עמנו, שיוכל אדם חי לחמוד או לקבל? הרי פחות מכלום אנחנו. אבל דבר אחד נאמר לך, בקולות רבים כמו דבורים, שהנתיב ישר לפני כול כמו תלמי הסירות: הפלג אל תוך החיים בלי חשש, שכן כך עשינו כולנו בזמנים הקדומים." וקולותיהם חלפו כמו אדווה בנהר.

"עכשיו," אמר הדבר המסכן, "הם נתנו לך עצה, אבל דרוש מהם עוד מתנה. שלח ידך בין העצמות בלי להירתע, ותמצא את אוצרם."

שלח האיש את ידו והמתים אחזו בה, רבים וחלשים כמו נמלים; אך הוא ניער אותם מעליו, והנה, הדבר שהחזיר בידו היה פרסת סוס, והיא הייתה חלודה.

"אין כל ערך בה," אמר האיש, "שהרי היא חלודה."

"זאת עוד נראה," אמר הדבר המסכן; "שכן לדעתי, טוב לעשות את שעשו אבותינו מבלי לשאול שאלות. ולדעתי כל דבר שקול ערך הוא לדבר אחר בעולם הזה; ופרסת סוס תספק."

הם נכנסו לסירתם עם פרסת הסוס, וכאשר עלה השחר ראו את העשן עולה מעל עירו של הדוכס ושמעו את צלצול פעמוני הכנסייה. הם עלו על החוף, והאיש נכנס לשוק בין הדייגים שאל מול הארמון והכנסייה; והוא היה דל ברכוש ומכוער, ומעולם לא היה לו דג למכרו, ובסלו רק פרסה של סוס, והיא חלודה.

"עכשיו," אמר הדבר המסכן, "התהלך לך סביב, ואני אמצא לך אישה ולי אם."

וקרה שבתו של הדוכס עברה שם בדרכה להתפלל בכנסייה; וכאשר ראתה את האיש העני עומד בשוק ובידו רק פרסת סוס, והיא חלודה, עלה בדעתה שייתכן והיא בעלת ערך.

"מה זה?" שאלה.

"פרסת סוס," ענה האיש.

"ומה שימוש לה?" שאלה בת הדוכס.

"אין לה כל שימוש," ענה האיש.

"קשה לי להאמין בכך," אמרה; "שאם כך, מדוע אתה נושא אותה?"

"כך אני עושה," ענה האיש, "כי כך עשו אבותיי בזמנים הקדומים; ולי אין סיבה טובה או גרועה מזו."

לא מצאה בת הדוכס בליבה להאמין לו. "בוא," אמרה, "מכור לי אותה, כי אני בטוחה שהיא בעלת ערך."

"לא," ענה האיש, "היא אינה למכירה."

"מה?!" קראה בת הדוכס, "אז מה אתה עושה כאן, בשוק העיר, עם הדבר הזה בסלך?"

"אני יושב כאן," ענה האיש, "כדי למצוא לי אישה."

"אין היגיון באף אחת מהתשובות האלו," חשבה בת הדוכס; "ואני חשה כאילו תכף אתחיל להתייפח."

ועבר שם הדוכס; והיא קראה לו וסיפרה לו את כל שקרה. וכאשר שמע זאת הדוכס, הסכים עם בתו שלבטח הדבר הוא בעל ערך; והוא דרש מהאיש לנקוב במחירו או שיעלה על הגרדום; וזה היה סמוך להם, כך שיכול היה האיש לראותו.

"נתיב החיים ישר כמו תלמי הסירות," אמר האיש. "ואם עלי להיתלות, אזי אתלה."

"מה?!" קרא הדוכס, "התקריב את צווארך בעבור פרסת סוס, והיא חלודה?"

"לדעתי," ענה האיש, "כל דבר הוא שקול ערך לדבר אחר בעולם הזה, ופרסת סוס תספק."

"זה נשגב מבינתי," חשב הדוכס; והוא עמד שם והסתכל על האיש, ונגס בזקנו.

האיש הרים מבטו אליו וחייך. "כך עשו אבותיי בזמנים הקדומים," אמר הוא לדוכס, "ולי אין סיבה טובה או גרועה מזו."

"אין בכך כל היגיון," חשב הדוכס, "אני כנראה מזדקן." הוא קרא לבתו שתעמוד לצדו, ואמר לה: "מחזרים רבים דחית, ילדתי. אבל לפנינו עניין מוזר ביותר, שיאחז אדם כך בפרסת סוס, והיא חלודה; ושיציע אותה כדבר למכירה, אך יסרב למכרה; ושיישב שם מחפש לו אישה. אם לא ארד לעומקו של העניין, לא אמצא עוד תענוג באוכל; ואיני רואה מוצא אלא שאתלה את האיש, או שאת תינשאי לו."

"אך בחיי, הרי הוא כה מכוער," אמר בתו של הדוכס. "והגרדום כה קרוב."

"לא כך," אמר הדוכס, "עשו אבותיי בזמנים הקדומים. ולי, בדומה לאיש הזה, אין סיבה טובה או גרועה מזו. התואילי, יפתי, לשוחח שוב עמו?"

ובת הדוכס דיברה שוב אל האיש. "אם לא היית כה מכוער," אמרה היא, "היה אבי הדוכס משיא אותנו."

"מכוער אני," ענה האיש, "ואת יפה כחודשי האביב. מכוער אני, ומה בכך? כך היו אבותיי – "

"בשם האלוהים," קראה בתו של הדוכס, "הנח כבר לאבותיך!"

"אילו כך עשיתי," ענה האיש, "מעולם לא היית משוחחת איתי כאן בשוק, בעוד אביך הדוכס צופה בנו מזווית עינו."

"אבל ראה נא," אמרה בת הדוכס, " מוזר הוא ביותר, שתישא אותי תמורת פרסת סוס, והיא חלודה."

"לדעתי," ענה האיש, "כל דבר הוא שקול ערך – "

"או, חסוך זאת ממני," אמרה בת הדוכס, "ואמור לי מדוע עלי לשאת אותך."

"הקשיבי וראי," אמר האיש.

וכעת נשבה הרוח מבעד לדבר המסכן כמו עולל בוכה, וליבה נמס; ועיניה נפקחו, והיא ראתה את הדבר כמו היה תינוק מיותם. והיא נטלה אותו בזרועותיה, והוא נמס בזרועותיה כמו אוויר.

"בואי," אמר האיש, "וחזי בילדינו, בביתנו ההומה, בראשים הלבנים. וקבלי זאת בתודה, כי זה כל שמציע לנו האלוהים."

"אין לי עניין בכך," היא אמרה; אבל בעודה אומרת זאת נאנחה מעמקי ליבה.

"נתיבי החיים ישרים כמו תלמי הסירות," אמר האיש, ונטל את ידה.

"ומה נעשה עם פרסת הסוס?" שאלה.

"אתן אותה לאביך," אמר האיש; "והוא יכול לתת לי בתמורתה כנסייה וטחנת קמח."

וכך קרה בבוא היום שהדבר המסכן נולד; אך זיכרון הדברים הללו ישן בתוכו, והוא לא ידע את שעשה. אבל הוא היה חלק מהבן הבכור, מתרונן כשהוא דוחף את הסירה לגלים, מנווט היטב את ההגה, ולוחם עז כשהמעגל נסגר והמהלומות עפות.

מודעות פרסומת

אודות עמיר פריימן

אם אין אני לי, מי לי. וכשאני לעצמי, מה אני. ואם לא עכשיו, אימתי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה קראתי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s