בתנועה

מקומה של המוזיקה בחיינו

מודעות פרסומת

פגישה של קבוצת לימוד עצמי משותף בה השתתפתי היום הייתה על המוזיקה בחיינו: מה מקומה בחיים של כל אחת/ד מאיתנו, מה היא עושה לנו, האם יש לה תפקיד בעיצוב והתפתחות נפשנו? אנשים השמיעו קטעים מוזיקליים שבחרו וסיפרו על משמעותם בשבילם, קראנו טקסטים פילוסופיים בנוגע לתפקידה של המוזיקה בנפש, ושוחחנו.
לי שאלה זו הזכירה קטע מוזיקלי מסרט יפני בשם "הנבל הבורמזי", שמילא תפקיד משמעותי בחיי. הרקע לכך הוא שבשנות העשרים לחיי עברתי תהליך, שנמשך מספר שנים, של התמסרות הדרגתית לכמיהה הרוחנית שבי, ושל התמוססות מקבילה של זהותי כ"מלח הארץ" (בן מושב, ציוני, לוחם, אידאליסט חברתי וכולי). באמצע תקופה זו, אחרי שחייתי כבר שנתיים במנזר זן ביפן וחזרתי לארץ, ראיתי בסינמטק ת"א את "הנבל הבורמזי".
הסרט הוא על יחידה של חיילים יפנים בבורמה בגמר מלה"ע ה-2, שעם כניעתה של יפן מוסרת עצמה לידי הצבא הבריטי ומתחילה בצעדה ארוכה לעבר מחנה השבויים, כדי לצאת משם באנייה בחזרה ליפן. בזמן הצעדה אחד החיילים, שהוא מוזיקאי מחונן ורגיש, ניתק מיחידתו, ותוך כדי מסע היחיד שלו לעבר מחנה השבויים, כדי להתאחד עם חבריו, הוא עובר מהפך רוחני והופך לנזיר. כשהוא מגיע, לאחר תלאות רבות, לקרבת מחנה השבויים, הוא קרוע בין רצונו להצטרף לחבריו ולחזור למולדתו לבין רצונו להישאר כנזיר בבורמה. ואז באה סצנה בו הוא ניצב מחוץ לגדר מחנה השבויים, חבריו שרים לו בניסיון לשכנעו להצטרף אליהם והוא מנגן להם בנבל הבורמזי שבידו, מסתובב וצועד אל תוך הערפל, לבלי חזור עוד.
באותם רגעים חשתי הזדהות עמוקה עם החייל-הנזיר, הקרוע בין געגועיו לחבריו ולמולדתו לבין ייעודו כנזיר, וכשהוא התחיל לנגן את שיר הפרידה שלו מחבריו פרצתי בבכי ולא יכולתי להפסיק דקות ארוכות. ההתלבטות העמוקה שלי, כאב הפרידה ותחושת הבדידות, שהדחקתי עד אותו רגע, צפו ועלו בי למשמע צלילי הנבל ופרצו מתוכי בדמעות ללא מעצור.

מודעות פרסומת

מודעות פרסומת