"מאז חצר המשחקים בבית הספר למדנו שאסור לנו להראות את שבירותנו. רכשנו "הגנות". לכולנו יש חלק שביר, אך אנחנו מחביאים אותו היטב. אבל גביע קריסטל זה – ברייקסמוזיאום באמסטרדם – לא מסתיר את חולשתו. הוא מודה שהוא עדין; יש לו מספיק ביטחון עצמי כדי לדרוש שיטפלו בו בזהירות; הוא גורם לעולם להבין שהוא יכול להינזק בקלות. ויש לכך סיבה טובה. הוא אינו שביר בגלל חסר או בטעות. אין זה שיוצרו ניסה לעשותו קשה וקשוח ואז – בטיפשות – יצר משהו שילד יכול לשבור בקלות, או שיתנפץ לרסיסים אם יטפלו בו בגסות. הוא שביר ופגיע כתוצאה מהחיפוש אחר שקיפות ומעודנות, כתוצאה מרצונו להזמין אור שמש ואור נר אל תוך מעמקיו. גביע קריסטל יכול להשיג אפקטים נפלאים, אבל המחיר הוא שבירות. דברים טובים מסויימים צריכים להיות עדינים. צלחת החרסינה אומרת: "אני מלאת חן, אבל אם תפיל אותי אשבר, ואין זו אשמתי."
מחובתה של התרבות לאפשר לצורות העדינות יותר של הפעילות האנושית לשגשג, ליצור תנאים בהם מותר להיות שביר. ולמען האמת אנחנו יודעים שאין זה גביע הקריסטל שצריך זאת יותר מכל אלא אנו עצמנו, והאנשים שעמם אנו חולקים את חיינו."