אדם יכול לתרגל עשרות שנים מדיטציה, טאי-צ'י ויוגה, לקנח בקורסים של אינטליגנציה רגשית ובקבוצות שיח משתף, ועדיין להיות מלא מעצמו, נוקשה, קר, מכונס, לא קשוב ולא נגיש לזולתו – אדם שלא הייתם רוצים למצוא את עצמכם איתו על אי בודד. היכרתי כאלה.
אדם אחר יכול לעשות את אותם הדברים ולהיות ער ונוכח, בעל לב חם ופתוח, גמיש וזורם בחשיבתו ובתשומת ליבו, נדיב ומתחשב – כזה שכולם מחפשים את חברתו. גם כאלה אני מכיר.
מה המרכיב המסתורי שקובע, אם לימוד עצמי ועבודה של מודעות, נוכחות וחמלה יניבו תוצאות רצויות או רק ינפחו ויקבעו את האגו של האדם ויסגרו אותו בתוך עצמו?
והאם אפשר לגעת, לעורר, לפתוח ולפתח את המרכיב המסתורי הזה בנפש?
שאלה שמעסיקה אותי, ויש לי רק קצות חוטים ושבבי תובנות ביחס אליה.