תפילה, מלשון "פילול". שפירושו "התקשרות".
כלומר, התקשרות של האדם העומד בעולם הזה, עם אור האינסוף המקיף אותו, אך אינו מגיע לעולם אלא טיפין טיפין, כמראה מעוותת. כחומר שיש לו סוף. כהבל הבלים.
והנה, באמצעות הדיבור המתמשך, היומיומי, הטכני לפעמים, המתעקש שיש אינסוף למרות שלא רואים אותו, שיש משמעות למרות שלא מבינים אותה – על ידי זה חלה התקשרות.
ובמובן הזה, התפילה תמיד נענית. גם התפילות של אברי גלעד, גם התפילות של אנה פרנק. גם שלי, גם שלכם. השאלה איננה "למה תפילות אינן נענות" – הן תמיד נענות. אבל לעתים רחוקות הן נענות כמו שאתה רוצה.
אתה מתפלל כי משהו כואב לך, והכאב הזה מניע אותך להתקשר למקור הכאב, שהוא מקור הכל, ועצם ההתקשרות מביאה אור קטן שנכנס לראש הסולם הזה, שאתה עומד בתחתיתו וצועק.
אבל את האור הזה אתה בקושי רואה. ובוודאי שהוא לא יורד עד אליך ומאפשר לך לזכות בטוטו. (אבל:)
אבל אתה כן יכול לחוש בו, לרגע. אם אתה לומד לכוון את עצמך להרגיש אותו.
ואז, עצם זה שהרגשת לרגע את נוכחותו של האינסוף בחייך, משנה משהו בתודעתך. ואז, התפילה הבאה שלך תהיה קצת יותר מכוונת. הקשר הבא, יהיה קצת יותר חזק. זה הכל.