באחד המפגשים של קבוצת לימוד עצמי משותף, שהוקדשו לשאלת מקומו של המוות המתקרב בתודעתנו ובחיינו, הציע אחד המשתתפים תרגיל מחשבתי מעניין: מה היית עושה אם היו מציעים לך גלולה שתהפוך אותך לבן אלמוות?
(יש כמה תנאים לתרגיל הזה: 1) מצבך הגופני והנפשי לא ידרדר, 2) מצב האנושות יישאר פחות-או-יותר כמו שהוא עכשיו, 3) אם תיקח את הגלולה תחיה לנצח, נקודה. בלי חרטות. גם אם תשנה את דעתך לא תוכל למות.)
מה אתם הייתם עושים מול הצעה כזו? כדאי לעצור ולחשוב על זה לרגע. לרוב האנשים התשובה בכלל לא ברורה מאליה.
אם התשובה היא "לא הייתי לוקח/ת", אז למה לא? ואם התשובה היא "הייתי לוקח/ת", אז למה כן?
אחת השיחות המעניינות שהתפתחו בעקבות התרגיל הזה הייתה עם ידיד שאמר (פחות-או-יותר) כך: אם זה אומר שאצטרך להמשיך בטרחות היומיומיות של פרנסה וחשבונות וסתימות בכיור והשכנים המעצבנים, אז תודה אבל אני מוותר על התענוג. אבל אם הייתי יכול להישאר לנצח במצב של מדיטציה, של תודעה חופשית, אז ברצון הייתי לוקח את הגלולה.
כשנשאל האיש אם פירוש הדבר הוא, שאם אפשר היה להקפיא את גופו ולהחזיק אותו מחובר למכונות ומודע לגמרי, הוא היה בוחר באופציה הזאת, הוא אמר "כן!"
איך האפשרות הזאת נראית לכן/ם?