בשיחה הבוקר נזכרתי בקטע של אגי משעול, מתוך מאמר שלה על השיר "אתה קורא את זה מהר מדי". המאמר כולו מומלץ ביותר (http://tinyurl.com/pv7xzhg), אבל אני אתייחס כאן רק לאותו קטע מסוים מתוכו:
"ככל חוויה מיסטית, גם תיאור תהליך הקריאה נזקק לדימוי ריקוד-אהבה של הטקסט וקוראו. כאשר אני מפריחה תחת ידי שיר לאוויר העולם, אני מאחלת לו, יותר מכל, קורא-מאהב. אין קשב מרוכז יותר מזה של האוהב. דבר לא נעלם מחושיו. ואז הַקריאה הראשונה, מגע העיניים בשיר, כמו נגיעה בבשרה של אהובה. נגיעת גישוש סקרנית מלאת תשוקה וחששות. בעניין זה אין כל הבדל בין קריאת שיר לבין כתיבתו. שיר הוא תמיד מהות חמקמקה מאין כמוה. יישות עצמאית הנוקטת גילוי והסתר. אין לעוררה עד שתחפץ. היטב אני יודעת את התקרבותה, את הענן האנרגטי של נוכחותה. אני מזהה אותה בהתרגשות הבשר, ברעד הקל שבאצבעותַיי. אני חשה, באינסטינקט, שעלי להתאפק, דווקא כשהכול רוצה להתנפל עלי, להתחזוֹת לאדישה, דווקא כשכולי להוטה, ולהתנהג כאילו אינני שָם כלל, כאילו לא הבחנתי בשינוי העצום שהתחולל לפתע. עלי לפַנות מתוך עצמי כל רצון או להיטוּת, כדי לאפשר אותה. לפעמים אף לפצוח בפעולות הסחה כמו הליכה לפריג'ידר, לטלפון, לחלון, כאילו דבר לא אירע. אבל כל אותו הזמן אני מקשיבה, קשב לא ממוקד, רק פתיחה והתרחבות."
מי שמתעניין, כמוני, מאוד, ביחסים שבין מצבי "נוכחות" (הוויה) ו"פעולה" (יצירה) באדם, ימצא כאן את התנועה החופשית, הדינמית, ועם זאת המודעת והמכוונת, שבין מצבים אלו. אגי מפליאה לתאר את המשחק העדין והרגיש עם אותה "מהות החמקמקה", שבמקרה שלה הוא שיר אבל יכולה להיות כל מעשה יצירה. אני מכיר אותה, למשל, מיצירה של יחסי ידידות ושל יזמות חברתיות וחינוכיות, ומהדינמיקה של הופעת רעיונות חדשים ושל תנועת ההתממשות שלהם. זו בשבילי מהותה של אמנות, כולל אמנות החיים — התנועה שבין הנסתר והנגלה, הכוח והפועל.