תשובתי הראשונה לשאלה "מהי ליבת החינוך ותכליתו?" היא, אינני יודע. לא כהתחכמות, לא כטענה פילוסופית ולא כמצב תודעה, אלא פשוט כמקום שאני מוצא בו את עצמי כרגע לנוכח השאלה. מצב מוכר היטב, ועם זאת תמיד לא נוח. ממנו אתחיל ואראה אם אוכל לגלות דבר-מה שעדיין אינני יודע.

אינני איש חינוך במובן הפורמלי של המושג, ואם יש לי משהו לתרום לשיח, הרי הוא רק מניסיוני האישי ומהתבוננותי. לכן, השאלה על ליבת החינוך ותכליתו מפנה אותי אל ציר חיי ואל תכליתם. מציר זה נובעות ואליו מתקבצות בחירותי והחלטותיי המשמעותיות ביותר, והוא הולך ומסתמן בד בבד עם התקדמותי לאורכו, מונחה על ידי תחושה עמומה של כיווניות, משמעות ותכלית, מונע על ידה ויוצר אותה בעת ובעונה אחת. מהי אותה כיווניות? לאן היא מובילה? לאן אני הולך?

***

את יומי אני פותח בתרגול רוחני. אני קורא לו "תרגול", מכיוון שאני עושה אותו בקביעות במטרה ליצור בי נטייה ומשיכה מסוימים, ו"רוחני", שכן מילה זו היא בשבילי מעין חץ מורה, המצביע על הדחף או הכמיהה העמוקים והגבוהים ביותר שבי, אל מהותי ואל תכלית קיומי. את הנטייה והמשיכה למהות ולתכלית הבלתי-נתפסות הללו אני מבקש לחזק בתוכי.

תכניו וצורתו של התרגול היומי שלי עברו לא מעט גלגולים מאז התחלתי בו, לפני כשלושה עשורים; בשנים האחרונות אני מתחיל אותו, מדי בוקר, במשפטים הבאים, שניסחתי בעצמי ולעצמי:

אל השלמות, החופש והיופי אכוון את לבי תמיד.
תאיר כוונה זו את דרכי ותשרה על כל מעשי.
בעקבותיה אלך כשעיניי עצומות, לבי ער ורוחי איתנה.

***

התכוונות זו, שאני מבטא אותה במשפטים לעיל, החלה להתעורר בי בשנה-שנתיים האחרונות של לימודי בתיכון, ואני מודע לכמה גורמים שעוררו אותה בי או אותי אליה. אחד מהם היה המורה שלי לביולוגיה, יעקב יעקובסון, שהיה איש דתי ואיש מדע, שהאמין בסיפור התנ"כי על בריאת העולם והיה מוקסם מתורת האבולוציה הדרוויניסטית. הוא שיתף אותנו, התלמידים, בהתלבטויותיו בשאלות על האמת המוחלטת והיחסית, על טבע הידיעה האנושית, ועל השוני בין ידיעה אמונית ומדעית, והיה האדם המבוגר הראשון, ככל הזכור לי, ששמעתי אותו מודה בהתלבטויות פילוסופיות-קיומיות כאלו.

בעידודו של המורה לביולוגיה קראתי, לאט, במאמץ ניכר אך גם בשקיקה, את ספרו של הפילוסוף תומאס קון המבנה של מהפכות מדעיות. ספר זה חולל מהפכה בתוכי: מתוך הקריאה בו הבנתי כי כל דרך החשיבה שלי, תודעתי עצמה, כלואה בתוך "פרדיגמה" – הנחת יסוד שאת אמיתותה אני מניח מראש. וכך קרה שבגיל 17 הגדרתי לעצמי את מטרתי הראשונה בחיים: לשחרר את תודעתי מכל הנחת יסוד, ואם אין זה אפשרי – לפחות לאפשר לה לנוע בחופשיות בין הנחות יסוד שונות.

גורם נוסף בהתעוררותי הרוחנית היה סמינר "גשר", שאליו יצאתי עם כיתה מבית הספר שלי. באותו סוף שבוע בצפת ראיתי בפעם הראשונה בחיי אנשים מתפללים בלהט ומתוך התכוונות למשהו נשגב, נעלם, בלתי-נתפס – לאותו אלוהים שסבי אמר לי בנחרצות, בילדותי, שאינו קיים. הרבה מעבר לכך אינני זוכר מאותו סוף שבוע, אבל את הדרך מתחנת האוטובוס לביתי, לאחר תום הסמינר, אני זוכר היטב: ריחפתי לאורך שדרת הברושים הארוכה, מזמר פסוקים מתהילים ורגלי לא נוגעות בקרקע. הייתי מאושר ולא ידעתי למה.

***

שירותי הצבאי עיכב את המשך מסעי הרוחני, אבל עם סיומו, כשהתחלתי ללמוד רפואה בירושלים, חזרתי אליו במרץ מחודש ועם הגדרה חדשה של מטרת חיי: לדעת את המציאות ידיעה בלתי-אמצעית וחפה מהשפעתם המעוותת של כל התניה או רעיון. הגדרה חדשה זו הייתה קשורה לעניין שפיתחתי באותה תקופה בתרגול הזן ובהבטחה שלו ל"הארה", מושג המבטא ידיעה ישירה וצלולה של המציאות.

עניין זה הביא אותי, באמצע שנת הלימודים הראשונה שלי, לבלות שלושה ימים ב"סדנת הארה", בה חזרתי והתבוננתי שוב ושוב, באינטנסיביות רבה, בשאלה "מי אני?" ובתשובות השונות שעלו בי לנוכח שאלה זו. ביומה האחרון של אותה סדנה, בשעה שעמדתי בראש גבעה והשקפתי אל העמק שמתחתי, הבנתי: באמת אינני יודע מי אני, ולפיכך גם איני יודע בשביל מה אני כאן ואיך עלי לחיות את חיי; ועד שלא אדע זאת, אני מבזבז את זמני. באותו רגע התגבשה בי מחויבות נחושה ואפילו נואשת למצוא את התשובות לשאלות אלו.

בתום אותה סדנה, כשחזרתי לדירתי וראה אותי שותפי לדירה וללימודים, שהיה גם חברי הטוב ביותר, הוא נבהל: מה קרה לך? – הוא שאל – משהו בעיניים שלך השתנה… הן ריקות ועמוקות, כאילו אתה מסתכל פנימה… לא ידעתי להסביר לו את שקרה.

בסוף השנה השלישית ללימודי הרפואה לקחתי חופשה מהלימודים ונסעתי ליפן, כדי לתרגל מדיטציה ולהגיע להארה. חייתי שנתיים בבקתת עץ ליד מקדש כפרי קטן, קילומטרים ספורים מהר פוג'י, וביליתי שעות מדי יום בחברתו של מורה הזן שחי במקדש – איש קסום ושמו הוגן ימהטה, קליל וחופשי כציפור דרור, אתו אהבתי למדוט, לרוץ בהרים, לגדל ירקות ולזמר בקול עמוק תפילות בודהיסטיות. כמה פעמים בשנה נסעתי ל"סשין" במנזר של המורה שלו – שבוע של תרגול מדיטציה מרוכז, במשך רוב שעות היום והלילה. בשנתיים אלו הכרתי תרבות, צורת חשיבה ואורח חיים שונים לחלוטין משהכרתי, התרגלתי לשבת במדיטציה ולמדתי טאי-צ'י, רפואה מזרחית ואת השפה היפנית – אבל להארה המיוחלת לא הגעתי. בסוף השנתיים חזרתי לארץ והמשכתי בלימודי הרפואה, בעודי ממשיך למדוט מדי יום, לתרגל טאי-צ'י ולגדל ירקות. השאלות המשיכו לבעור בי.

***

להיות זה לא לאחוז בכלום.
להיות זה לא לדעת כלום.
להיות זה לא לרצות דבר.
להיות זה לא להיות דבר.

בחזרה על מילים אלו ובהגות בהן אני ממשיך את תרגול הבוקר שלי. אני עושה זאת כדי להיות מעוגן בתובנה קיומית, שאני תופס אותה כבעלת חשיבות עצומה: שההוויה עצמה היא הכול ואין בלתה.

זו גם התובנה שכדי להיות עצמי באופן המקורי, האותנטי, החופשי, העמוק והמשמעותי ביותר איני צריך דבר: לא רכוש, לא ידע, לא הישג ולא זהות כלשהי. ההוויה עצמה היא הכול – זו התובנה הבסיסית שעליה דיברו וכתבו, או לא דיברו ולא כתבו, אבל תמיד הביעו בחייהם ובהווייתם אנשי רוח בכל הזמנים והתרבויות. בתובנה זו, שאינה רק שכלית אלא קיומית-מהותית, אני רוצה להיות מעוגן תמיד.

אחרי שאני חוזר על מילים אלו ומתעמק בהן, אני שוקע במדיטציה. מדיטציה, כפי שאני מבין אותה, היא ביטוי ותרגול של המצב הקיומי הזה, אבל בשבילי היא גם מקור לאושר עמוק – האושר של לא לאחוז בכלום, לא לדעת כלום, לא לרצות דבר ולא להיות דבר. אני פשוט אוהב למדוט.

***

בסוף השנה החמישית ללימודיי פגשתי בירושלים במורה רוחני אמריקאי צעיר ושמו אנדרו כהן, ששמעתי ש"הגיע להארה" והתחיל ללמד זמן קצר לפני כן. מרגע פגישתנו הוא עשה עלי רושם של אדם חסר פוזות וחף מחשיבות עצמית, שכמותו טרם פגשתי בחיי. חשתי אמון עמוק כלפיו, אמון שלא נתתי עד אז באיש, אף לא בעצמי, ובחברתו כמו החל משהו נוקשה ומכווץ להינמס ולהירגע בתוכי.

בשיחתנו הראשונה שאלתי אותו מדוע טרם זכיתי להארה, והוא ענה לי: "כי אתה מפחד". ממה אני מפחד, תמהתי, והוא אמר לי שעל שאלה זו יהיה עלי לענות בעצמי. אחרי שעות ארוכות של התבוננות חזרתי אליו, ואמרתי לו שיותר מכול אני מפחד מהאפשרות שאבזבז את חיי ואמות מבלי לדעת מה כל זה ובשביל מה אני כאן. האיש הביט בי בשמחה רבה וענה: שמור על הפחד הזה היטב. הוא יוביל אותך אל יעדך.

המשכנו להתראות מדי ערב ולשוחח, ביחד עם קבוצת אנשים קטנה שהתקבצה למפגשים אתו, על החיפוש הרוחני ועל מהות ההארה. כל פגישה עם האיש חיזקה את ביטחוני בכך שאני על הדרך הנכונה, ושהידיעה שאני מבקש כבר נמצאת בי. שלושה שבועות לאחר פגישתנו הראשונה, כשישבתי על הדשא בחצר בית החולים שבו למדתי, הגיע החיפוש הרוחני שלי אל סופו בחוויה שענתה על כל שאלותיי הקיומיות. כך כתבתי באותו יום ביומני:

רק אחד
שלמות אינסופית
אחדות מוחלטת
תודעה וקיום לא נפרדים.
היודע הוא שנודע
והנודע את עצמו יודע.
לא שניים אלא אחד
ללא פיצול והפרדה.

***

חודשיים אחר כך עזבתי את לימודי הרפואה והצטרפתי למורה הרוחני החדש שלי ולקהילה שהתחילה להתהוות סביבו בדרום אנגליה. הייתה זו התגשמות כל חלומותיי – והרבה מעבר להם. גרנו כ-20 איש בבית חווה גדול, נפגשנו מדי ערב למדיטציה ולשיחות עם האיש, שרחשנו לו אמון, אהבה והכרת תודה עמוקים, ושוחחנו שעות מדי יום, סביב שולחן האוכל, תוך כדי עבודה, טיול בשדות, ומול האח בשעות הלילה המאוחרות, על התובנות שגילינו, על השינויים שראינו בעצמנו וביחסים בינינו כתוצאה מהן, ועל המטרה החדשה של חיינו: להפוך את חווייתנו הפנימית למציאות של חיינו בעולם. חלמנו ליצור קיום חברתי חדש, ביטוי לעובדה שאחדות מושלמת היא טבענו האמתי.

בתוך כמה חודשים החל החלום האידילי להתפוגג כשגיליתי, כפי שגילה כל אחד ואחת מאתנו במוקדם או במאוחר, שלמרות החוויות הרוחניות, האושר והביטחון הקיומי שהיו מנת חלקי, נטיותיי האגואיסטיות לא השתנו, וחשדנות, יהירות, תחרותיות, צרות-מוחין וצרות-לב, חוסר מודעות עצמית ונטיות הרסניות שונות חזרו להכתיב הרבה מהתנהגותי ומהתנהגות כולנו, לאחר ש"התאוששנו" מגלי האושר והאקסטזה. ההתפכחות הכואבת הביאה אותנו להבנה, שכדי להגשים את החלום האוטופי המשותף שלנו עלינו, כל אחד ואחת מאתנו, להתפתח באופן משמעותי מאוד כבן-אדם או כבת-אדם. רבים עזבו את הקהילה המתהווה. לאלו שנותרו, ואני בתוכם, התחילה עבודה אינטנסיבית ומאתגרת של התפתחות נפשית, מוסרית ורוחנית, כיחידים וכקבוצה.

לא אוכל לסכם את התהליך שהשתתפתי בו במשך כשני עשורים, שבו למדנו מהצלחותינו ומכישלונותינו, מפריצות דרך ומנפילות כואבות, על התהליכים והגורמים שמאפשרים ועל אלו שמעכבים התפתחות נפשית, רגשית, פילוסופית, מוסרית, רוחנית, חברתית וערכית באדם ובקבוצה. כדי להמחיש את הדברים אביא דוגמה אחת מני רבות לכיווני החקירה וההתפתחות השונים – הדוגמה של מיניות.

כמו רוב בני האדם, עד שהתחלתי ללמוד אותו ברצינות היה לי תחום המיניות מעורפל ועמוס ברעיונות לא בדוקים, ואת עצמי חוויתי שוב ושוב כמונע בעוצמה ובצורה די עיוורת על ידי הדחף המיני. הדבר התחיל להטריד אותי במיוחד כאשר שמתי לב, שאיני יכול לחוות קרבה ואינטימיות עם אישה מבלי שאוטומטית תתעורר בי תשוקה מינית אליה, ושמיד ישתנה טבע היחסים בינינו. כדי ללמוד את העניין לקחתי על עצמי שנה של התנזרות מכל פעילות מינית, ומכיוון שבסופה הרגשתי שאני רק מתחיל בתהליך, הארכתי את נדר ההתנזרות שלי בעוד שנתיים ושלוש. כך היה, שברוב שנותיי בקהילה (מלבד שנים אחדות שבהן בחרתי להיות ביחסים זוגיים) התנזרתי ממין. התוצאה של תרגול רב-עוצמה זה הייתה מידה משמעותית של אובייקטיביות וחופש ביחס לדחף המיני, וביטחון עצמי עמוק, שנובע מהידיעה שאין לדחף זה שליטה עלי.

***

כמה חודשים לפני יום הולדתי החמישים, אחרי יותר משני עשורים שבהם חייתי בקהילה הרוחנית בארה"ב, עשיתי חשבון נפש וראיתי, שאף על פי שהתעשרתי באוצרות רוחניים מעבר לכל חלומותיי, שהתפתחתי וצמחתי, העולם עדיין לא הרוויח כמעט דבר מקיומי בו. החלטתי שמין הדין שאשנה את המאזן. עזבתי את הקהילה וחזרתי לישראל בהחלטה לתת כיוון חדש לחיי: לעשות ככל שאוכל כדי להשתתף בהתפתחות רוחנית של החברה והתרבות כאן ולתרום לה.

אחרי שנים כה רבות מחוץ למדינה רציתי להכיר אנשים בעלי זיקה רוחנית שכבר פועלים למען התפתחות החברה. חיפשתי והתחלתי להיפגש עם אנשי רוח ועשייה בעלי השפעה בתרבות, ולשאול אותם: כיצד לדעתכם ניתן להביא להתפתחות נפשית, מוסרית ורוחנית של החברה בארץ? התשובה שקיבלתי שוב ושוב הייתה: באמצעות שינוי בחינוך. מתוך תובנה זו ובזכות השותפות הרעיונית והידידות שנרקמה ביני לבין ישעיהו תדמור ואנשי חינוך נוספים, נולדה התנועה להעצמת הרוח בחינוך, ובהמשך גם ספר זה "חינוך – מהות ורוח".

***

לא לאחוז בכלום זה להיות פתוח לכל.
לא לדעת כלום זה להיות מודע לכל.
לא לרצות דבר זה לשמוח בכל.
לא להיות דבר זה להיות הכול.

כך אני מסיים את מדיטציית הבוקר שלי. כך אני רוצה לחיות את חיי.

***

לאן, אם כן, מצביע הציר שעובר לאורך חיי ומסתמן על ידם? מה מניע אותו ולאן הוא מכוון?

התחלתי את מסעי כיחיד, מונע על ידי רצון לשחרר את תודעתי מכל מגבלה, להיות חופשי ולדעת ידיעה ישירה את התשובות לשאלות הקיום; המשכתי כשותף בתהליך של התפתחות קבוצתית, מונע על ידי דחף אידיאליסטי-יצירתי; וכיום אני חי ופועל למען התפתחות עומק, התפתחות פנימית, של החברה והתרבות. למרות חלוקה אפשרית זו לשלבים, אני תופס את מסע חיי כנע על מסלול רציף של צמיחה והתרחבות, מונע על ידי דחף אחד, כמיהה אחת – אל הנשגב, המופלא, השלם, האינסופי.

כמו מוזיקליות,[1] שמופיעה בצורות שונות בתרבויות ובזמנים שונים, אבל מופיעה בכל תרבות וזמן וקיימת, גם אם לעתים חבויה, בכל אדם, טבועה גם הכמיהה הרוחנית בנפש האדם ובמהותו. יש הכמהים לאלוהים, או למושג אחר שמסמל להם את ההוויה הנצחית והכול-יכולה, ומבקשים לעָבדו ולשרתו בחייהם; יש הכמהים אל אידאל מופשט כמו מודעות, יופי, טוב, אהבה או אמת, ומוצאים את משמעות חייהם בתנועה תמידית לעברו; יש המוצאים את תכלית החיים בהתפעמות מהפלא ומהפאר של הטבע ושל מנגנוני עולם החומר; יש הרואים לנגד עיניהם מטרה ברורה של אידאל מוחשי ושואפים להגשימו; ויש החשים רק תנועה עדינה של התכוונות ומשיכה מסתורית שאינם יכולים לתת לה שם או דמות, והם מגיבים אליה בדרכים שאינן ברורות אפילו להם עצמם. אלף ואחד מופעים ופרשנויות לכמיהה זו, ובחלק מהמקרים היא גם מנוצלת בשירות מטרות לא-לה – כשם שמוזיקה יכולה לשרת גם אג'נדות פשיסטיות וגם בריחה מהמציאות. אבל במהותה, מפנה כמיהה זו את האדם אל הנשגב, המשמעותי והעמוק ביותר שיכול הוא לחוש או לשער לעצמו.

כשם שאת הרגישות המוזיקלית אפשר לעורר ולפתח בכל אדם כמעט, כך גם את הכמיהה הרוחנית. פיתוח זה יכול וחייב להיעשות, כמובן, תמיד מתוך מודעות ורגישות רבה למידת בשלותו ומוכנותו הטבעית של האדם, ולנתונים הנפשיים, הסביבתיים והתרבותיים שלו. כשם שעירור ופיתוח רגישות מוזיקלית יכול להיעשות רק בידי מי שלו עצמו רגישות כזאת, או – עדיף – מי שעבר או עובר תהליך של התפתחות רגישות כזאת בעצמו, כך יכול רק מי שהתעורר או מתעורר בעצמו לכמיהה הרוחנית, נענה לה ומגיב לקריאתה, לאפשר ולעודד התעוררות כזאת באחר.

ובסופו של דבר, איפה עובר הקו שמפריד בין מי שאני לבין ה"אחר"? היכן בי הפנים והיכן החוץ? איפה אני נגמר ומתחיל ה"לא אני"? ברובד שאנו מדברים עליו, הרובד של הכמיהה הרוחנית, אין הבדל בין פנים וחוץ, בין האדם והזולת, בין הפרט והכלל. לכן המסע של התעוררות לכמיהה זו, היענות לה והתמסרות אליה, הוא תמיד מסע חובק-כול, שאינו מבדיל בין מחנך ומתחנך, בין "אני" "אנחנו" ו"כל זה", בין אדם, זולת, חברה ועולם. זהו המסע שלנו – ליבת החיים ותכליתם, ליבת החינוך ותכליתו.

[1] תודתי לרותי, רעייתי המוזיקאית, על מטאפורה זו

לאתר הספר "חינוך – מהות ורוח"