בתנועה

השבח לאל — מאת: מוחי א-דין איבן אל ערבי, מתוך הספר "היודע את עצמו"

מודעות פרסומת

יש שעיניהם מתמלאות דמעות למשמע קטע מוזיקלי או כשהם צופים בסצנת אהבה או פרידה בסרט. גם לי זה קורה לפעמים. אבל היום זה קרה לי כשקראתי את הפסקה הבאה מתוך הספר "היודע את עצמו", של מוחי א-דין איבן אל ערבי (פילוסוף ומיסטיקן מוסלמי, המאה ה-13), בתרגומו של יעקב דקל-מגנג'י. אין לי הסבר לכך.
"…השבח לאל אשר קודם לאחדותו לא היה כל קדם מלבד הקדם שהיווה הוא, ולאחר יחידותו אין כל אחרית מלבד האחרית שמהווה הוא. הוא הווה, ואין עמו לא אחור ולא קדם. לא מעלה ולא מטה. לא רחוק ולא קרוב. לא איחוד ולא חילוק. לא איך, לא היכן ולא אימתי. לא זמנים, לא רגע ולא עידן. לא הוויה ולא אתר כלל. הוא הווה עתה כמות שהיה. הוא האחד מבלי אחדות, והוא היחיד מבלי יחידות… הוא הראשון מבלי ראשית, והוא האחרון מבלי אחרית. הוא החיצוני מבלי חיצוניות, והוא הפנימי מבלי פנימיות… אין מלבדו לא ראשון ולא אחרון, לא חיצוני ולא פנימי, מבלי שהם מהווים ממנו ומבלי שהוא מהווה בהם."

מודעות פרסומת