ספר עטור כתמים צהבהבים-חומים, כעורו של איש זקן, משך את תשומת ליבי. אותיות דפוס של ילדותי הכריזו שזהו ספר על תולדות ההתיישבות בארץ ישראל. מתוך שעמום יותר מאשר מעניין התחלתי לעלעל בו. קטעים מיומני החלוצים סיפרו על העבודה הקשה, נופי הארץ, הפקידים המושחתים, הקדחת, החברותא, הגעגועים. באחד הדפים עצרתי והתחלתי לקרוא דף מיומנו של א.ק.:

"הוחלט שאין לעבור בשתיקה על גניבת הפרה, והמשימה הוטלה עלי. מצוייד ברובה ציד ושרשרת כדורים יצאתי אל המאהל הבדואי, וכבר הייתי בטווח עין ממנו כשאירע הדבר. הייתי שקוע במחשבות, מחזק את ליבי לקראת העימות הצפוי, כשהרמתי את עיני והבטתי סביב, בגבעות המצהיבות, בקו הרקיע הבהיר. משום מקום וללא כל סיבה הציף אותי לפתע גל של אושר מופלא ועצום, כאב מתוק שאין לו סוף. חשתי כי חזי מתרחב ומתפשט על מעבר לגבעות, אל מעבר לקו הרקיע, ומתמוסס אל תוך הבריאה. צחוק של תמהון ושמחה לאין-קץ בקע מתוכי, אך לא אני הוא שצחק אלא היקום כולו. לא ידעתי עוד מי אני. עצרתי במקומי ולא ידעתי לאן אלך ומה אעשה. ומה אומר לחברי, איך אסביר את שקרה?…"

לא יכולתי להמשיך לקרוא. חזי רחב, אושר מילא את גרוני ובקע ללא מעצורים בצחוק משוחרר, דמעות הציפו את עיני. צחקתי מעמקי נשמתי, ולא ידעתי מיהו הצוחק.