אני "עושה מדיטציה" (ביטוי מצחיק, לדעתי) באופן סדיר כבר קרוב לשלושים שנה, וההתלהבות והאהבה שלי לתרגול הזה, כמו גם ההערכה של חשיבותו, רק גדלות עם השנים. למעשה, ככל שאני יותר מעורב בעשייה למען התפתחות החברה והתרבות שלנו, כך גדלה בעיני חשיבותה של המדיטציה, וכך אני עושה אותה ביותר כוונה ומעריך אותה יותר. אז רציתי לספר קצת על המדיטציה שאני מתרגל, גם מבחינה תיאורטית וגם מבחינת ה"טכניקה" עצמה.

כמו בכל דבר אחר בחיים, הדבר החשוב ביותר במדיטציה הוא המטרה שלשמה אנחנו עושים אותה. בד"כ אנשים עושים מדיטציה כדי לשפר משהו באיכות החיים שלהם – בין אם זה כדי להיות רגועים יותר, לתפקד טוב יותר, להוריד את לחץ הדם, להרגיש טוב יותר, להפחית את האינטנסיביות של המחשבות שמתרוצצות בראשם ולחוות קצת שקט ושלווה, להיות ערים יותר ומודעים יותר, וכדומה.

המטרה החשובה והמשמעותית ביותר שאני מכיר למדיטציה שונה מכל אלה. היא להכיר ולהפוך למודע את הממד או הרובד שבנו, במי שאנחנו, שהוא מוחלט, קבוע, אינסופי ונצחי, ולפיכך עמוק יותר ומשמעותי יותר מהממדים היחסיים והמשתנים וחולפים שבנו.

החיפוש אחר הממד המוחלט והנצחי של הקיום בכלל ושל הקיום האנושי בפרט מלווה את התרבות האנושית, כמובן, מאז תחילתה. בני אדם תמיד הרגישו שמעבר לגוף שנולד ומזדקן וחולה ומת, מעבר לאישיות השטחית ולדרמות האישיות של חיינו, ומעבר לתשוקות ולרצונות ולמשאלות ולפחדים ולנוירוזות של האגו, הם מודעים בעצמם לממד הרבה יותר עמוק מכל אלה, לקיום נצחי ומוחלט, שביחס אליו תנודות החיים הספציפיים שלנו כשרון או כעמיר הן רק כקצף הגלים על פני אוקיינוס עמוק ועצום. בני אדם גם היו מודעים לכך שלמרות זאת, תשומת הלב שלנו שקועה כל הזמן כמעט, באופן קומפולסיבי וללא הפוגה, בתחושות ובדחפים של הגוף, במחשבות ורגשות ורצונות ופחדים שחולפים ומשתנים כל הזמן, ובתפישת עולם שהיא בעצם מאוד קטנה, אישית ושטחית.

כדי לשחרר את תשומת הלב שלנו מתחושות הגוף, מהמחשבות והרגשות והפנטזיות והתוכניות שלנו, ולאפשר לה לפנות אל הממד המוחלט והנצחי הזה, להכיר אותו, לשקוע בתוכו ולהפוך אותו למודע ולנוכח תמיד בחווייתנו, אנחנו יושבים במדיטציה. תרגול המדיטציה נועד כדי לעזור לנו לשחרר את תשומת הלב שלנו מההיצמדות ומהעיסוק הקומפולסיבי בכל אלה, ולאפשר לה לפנות, באופן ספונטני וללא מאמץ, אל הממד העמוק ביותר של מי שאנחנו.

לפני שאגיע להנחיות למדיטציה, אני רוצה להוסיף עוד מילה בנוגע לטבעו של הממד המוחלט, ולהסביר מדוע אנחנו לא רגילים להיות מודעים אליו, למרות שהוא הממד העמוק והאמיתי ביותר של מי שאנחנו. הסיבה לכך היא בדיוק זו – שזהו הממד העמוק והאמיתי ביותר של מי שאנחנו, ולא אובייקט חיצוני לנו, שהתודעה שלנו יכולה להיות מודעת אליו כדבר נפרד. הממד הזה הוא בעצם התודעה עצמה. כמו שאנחנו לא יכולים לראות את הראייה שלנו עצמה, אלא רק את האובייקטים השונים שאליהן היא מופנית, אנחנו גם לא יכולים לראות את התודעה עצמה אלא רק את האובייקטים שמופיעים בתוכה. לכן ה"ידיעה" של מי שאנחנו במקום העמוק ביותר אינה ידיעה רגילה, של סובייקט מול אובייקט, אלא היא ידיעה צרופה, טהורה, ידיעה של התודעה עצמה. לכן גם איננו יכולים להחליט להפנות את תשומת לבנו אל הממד הזה, שהוא התודעה עצמה, כמו שאנחנו מפנים את תשומת לבנו אל כל חפץ אחר. כל שאנו יכולים לעשות הוא לשחרר את התודעה שלנו מההיצמדות לאובייקטים, ואז, כשהיא חופשית מאובייקטים, כל שהיא מודעת אליו הוא רק היא עצמה.

אז איך עושים את זה? ההנחיות הן פשוטות להפליא. ההנחיה הראשונה היא לשבת בשקט, בדממה, וללא תזוזה. הסיבה לכך היא שהרבה מתשומת הלב שלנו מוסחת, בדרך כלל, על ידי תחושות הגוף שלנו. ישיבה שקטה ודמומה מפחיתה בצורה משמעותית מאוד את הגירויים שבאים מהגוף, וככל שאנחנו יושבים יותר זמן בשקט וללא תזוזה כך תחושות הגוף פוחתות או עוברות יותר ויותר לרקע. הישיבה השקטה היא ביטוי של הכוונה שלנו להרפות מכל האובייקטים של התודעה, מהעולם כולו, מכל הקיים, ולשקוע אל תוך המודעות לתודעה עצמה, שהיא בסיסית יותר וקודמת להופעה של כל אובייקט שהוא.

וההנחיה השנייה היא להיות רגוע ושלו לחלוטין, ככל שרק ניתן, ולא לנסות להשיג או לחוות שום דבר ספציפי, ועם זאת להיות ער, ערני ומודע, ולשים לב – או, במילים אחרות, לא להירדם. אנחנו רגועים ושלווים כי בעצם כל שאנחנו עושים הוא שאנו מניחים לכל להיות כמו שהוא ולא מגיבים לשום דבר. פירוש הדבר הוא שאם עולות בנו מחשבות אנחנו פשוט לא מתייחסים אליהן, אלא מניחים להן לעלות ולחלוף כרצונן, ואם עולים בנו זיכרונות, או תחושות, או רגשות, אנחנו לא מתייחסים אליהם, לא נוגעים בהם, לא עוקבים אחריהם, לא מנסים להשתחרר מהם – אנחנו פשוט לא יוצרים איתם קשר ולא מתייחסים אליהם. ואנחנו ערים ומודעים ושמים לב ל-הכול, כי אנחנו מעוניינים מאוד בתודעה עצמה, שהיא הכול.

המצב של מדיטציה, שנוצר כשאנו ממלאים אחרי ההנחיות הפשוטות האלו, הוא מצב מיוחד במינו, שבו אנחנו רגועים לגמרי וערניים מאוד בעת ובעונה אחת – מצב שאנחנו בהחלט לא רגילים אליו. אנחנו גם לא רגילים להניח את המחשבות והתחושות והרגשות שלנו לנפשן – בדרך כלל אנחנו רגילים לרדוף אחרי כל מחשבה שחולפת בראשנו, ולהיות עסוקים מאוד ברגשות שלנו ובתחושות שלנו. לכן זה דורש מעט תרגול, מעט ניסוי וטעייה והתבוננות בחוויה שלנו ולמידה ממנה, כדי לגלות מה פירוש הדבר לעזוב את הכול ולא להתייחס לשום דבר. אבל ככל שנעשה זאת, והמודעות לממד הנצחי והמוחלט של מי שאנחנו תגבר ותתחזק בתוכנו, כך נגלה שאנחנו באופן טבעי נמשכים אל המודעות הצרופה והריקה מכל הזאת ומתאהבים בה. אולי אפילו נגלה שהיא יקרה לנו יותר מכל מחשבה או רגש או חוויה שהם. זה קרה כבר להרבה אנשים, ואל תתפלאו אם זה יקרה גם לכם.