במאמר מעניין בשם "על שמונה הבלים פוסט-מודרניסטיים"  שגיליתי לא מזמן (למרות שהוא יצא לאור כבר לפני כעשר שנים) מצאתי את הקטע הבא, שדיבר מאוד על ליבי:

המדע הוא בראש ובראשונה הרפתקה. יש מתח עצום בכל פעם שהניסוי או התצפית שלנו מזמינים את הטבע בכבודו ובעצמו לחוות את דעתו בשאלה כזאת או אחרת. המתח הזה לא היה לולא היה משהו קיים שם, מחוץ לנו, במציאות האובייקטיבית, שאינו תלוי בנו או בקפריזות שלנו. ולא רק מדעי הטבע, גם מדעי החיים, החברה וההתנהגות מצליחים כשהם מודרכים ע"י הניסיון הכן להגיע אל האמת. נכון, האמת הזאת יכולה להיות אידיאל שלא ניתן להגיע אליו, אבל זו אינה סיבה לוותר עליה כרעיון מנחה. מישהו הגיע אי פעם אל נקודת הצפון המגנטי? אני לא, וגם אין לי חשק מיוחד להגיע לשם. אבל העובדה שאף פעם לא נגיע אל המקום הרחוק ההוא איננה סיבה שלא נשתמש במצפן!

את הדימוי של שימוש במצפן, גם אם לעולם לא נגיע לקוטב, אני מבקש להשליך על הרגש הריליגיוזי-מיסטי, הכמיהה לנשגב ולמופלא: גם אם לעולם לא נגשים את הכמיהה הזאת, גם אם אין אובייקט אליו נגיע בקצה הדרך, נכון להתכוונן לפיה ולנוע בכיוון עליו היא מצביעה.