בתנועה

האם ניתן לדבר על חוויות מיסטיות "טהורות", שאינן מותנות-תרבות? ניסיון שלי להיכנס לדיון הגדול, בין אלו הרואים שורש משותף לחוויות מיסטיות בתרבויות ובזמנים שונים לבין אלה שתופסים את התופעה המיסטית כתלויית זמן ותרבות בצורה מוחלטת

מודעות פרסומת

במאמרו "טראנס שמאני בקבלה מודרנית – ספרו החדש של יהונתן גארב" נכנס תומר פרסיקו לתוך הדיון הגדול, בין אלו המאמינים שקיימות חוויות מיסטיות "טהורות" ורואים שורש משותף לחוויות מיסטיות בתרבויות וזמנים שונים, לבין אלה שתופסים את התופעה המיסטית תמיד כפרשנות תלויית זמן ותרבות בצורה מוחלטת, ושוללים כל שורש משותף כזה.

אני רוצה להציע אפשרות שלישית (אף אני מניח שאחרים וחכמים ממני כבר הציעו זאת לפניי):

1. שהאדם ניחן במספר "איברי ידיעה" שונים או יכולות ידיעה שונות ("איבר" במובן של של פונקציה תודעתית, לא של אזור אנטומי בגוף)

2. שה"איבר" שמאפשר לנו לחוות חוויות מיסטיות ולדעת את "הידיעה הוודאית של המציאות כשלעצמה" שונה מה"איבר" שמסוגל לחשוב בצורה אנליטית ולהשתמש במושגים ודימויים כדי להגדיר ולנסח ידע (הבה נקרא לו "השכל")

3. שהחוויה והידיעה הטהורה, המקורית, הבלתי-מעובדת של "המציאות כשלעצמה" היא אותה חוויה וידיעה אצל כולנו, כשם שהחוויה של שתיית מים, התעטשות, צפייה בזריחה, ליטוף ראשו של ילד חולה או אורגזמה היא אותה חוויה (בגדול) אצל כולנו

4. שברגע שהשכל מעבד את החוויה המקורית הזו – וזה קורה בצמוד לגמרי לחוויה עצמה – הוא מפרשן אותה באמצעות מושגים ודימויים שהם מותני-תרבות וזמן

5. שרובנו לא מודעים לכך שהתוצר המעובד ע"י השכל אינו הדבר עצמו, מחליפים את החוויה והידיעה המקורית והטהורה בפרשנות שנתן לה השכל, ומשליכים את הבטחון נטול-הספקות, שטבוע בידיעה המקורית והטהורה, על הפרשנות המותנית והמאוד ספציפית שסיפק השכל

6. ושאז מתחילות כל הצרות

מה דעתכם?

מודעות פרסומת

מודעות פרסומת