במאמרו "טראנס שמאני בקבלה מודרנית – ספרו החדש של יהונתן גארב" נכנס תומר פרסיקו לתוך הדיון הגדול, בין אלו המאמינים שקיימות חוויות מיסטיות "טהורות" ורואים שורש משותף לחוויות מיסטיות בתרבויות וזמנים שונים, לבין אלה שתופסים את התופעה המיסטית תמיד כפרשנות תלויית זמן ותרבות בצורה מוחלטת, ושוללים כל שורש משותף כזה.
אני רוצה להציע אפשרות שלישית (אף אני מניח שאחרים וחכמים ממני כבר הציעו זאת לפניי):
1. שהאדם ניחן במספר "איברי ידיעה" שונים או יכולות ידיעה שונות ("איבר" במובן של של פונקציה תודעתית, לא של אזור אנטומי בגוף)
2. שה"איבר" שמאפשר לנו לחוות חוויות מיסטיות ולדעת את "הידיעה הוודאית של המציאות כשלעצמה" שונה מה"איבר" שמסוגל לחשוב בצורה אנליטית ולהשתמש במושגים ודימויים כדי להגדיר ולנסח ידע (הבה נקרא לו "השכל")
3. שהחוויה והידיעה הטהורה, המקורית, הבלתי-מעובדת של "המציאות כשלעצמה" היא אותה חוויה וידיעה אצל כולנו, כשם שהחוויה של שתיית מים, התעטשות, צפייה בזריחה, ליטוף ראשו של ילד חולה או אורגזמה היא אותה חוויה (בגדול) אצל כולנו
4. שברגע שהשכל מעבד את החוויה המקורית הזו – וזה קורה בצמוד לגמרי לחוויה עצמה – הוא מפרשן אותה באמצעות מושגים ודימויים שהם מותני-תרבות וזמן
5. שרובנו לא מודעים לכך שהתוצר המעובד ע"י השכל אינו הדבר עצמו, מחליפים את החוויה והידיעה המקורית והטהורה בפרשנות שנתן לה השכל, ומשליכים את הבטחון נטול-הספקות, שטבוע בידיעה המקורית והטהורה, על הפרשנות המותנית והמאוד ספציפית שסיפק השכל
6. ושאז מתחילות כל הצרות
מה דעתכם?
::: :: : :
בתנועה 
הי עמיר,
ברוך הבא לרשימות. (-:
תודה נינה, טוב לפגוש אותך כאן.
הבעיה באמת טמונה בהזדהות של הפרשנות השיכלית כחוויה עצמה.
יש הויה, היא משותפת, היא איננה ניתנת לתיאור כלל, ביכולתה להתרגם לאין סוף צורות. התהליך הווצרות הצורה הוא חויתי תפיסתי ומותנה ומתחולל באברי הגוף ובמוח. בתאים ובמולקולות. הווצרות הצורה הוא לא רק תהליך מכני פזיולוגי, האדם שוכח שהוא זה שנתן שמות וזהות לכל תופעה וצורה בעולם באופן אורגני וטבעי. הוא לא שאל את עצמו למה הוא עושה את זה, הוא נאחז בצורה והעביר אותה בשפה ובתורשה תרבותית. כלמר נתינת זהות לצורות היא יצירה של דימוי, בעולם האנושי הדימוי מתאחד עם המהות. ציפור המקננת בין ענפי העצים, לא יודעת שהיא מקננת על "עץ, בין הענפים" היא איננה יודעת שהיא "ציפור". לא צריך לקחת את הצורה ברצינות. תרתי משמע, לא צריך לפחד מצד שני מאובדן הזהות, העץ הוא לא באמת עץ. הצורה היא כלי מאוד שימושי, והחויה אל ההויה היא הטרנספורמציה שמרשה לנו לצאת לגבולות חדשים וליצור צורת חדשות,
דבר ראשון צריך להבין שיש הפרדה בין חוויות מיסטיות נרטיביות לחוויות שיותר קשורות למצבי תודעה או תובנה. אבל בכל מקרה, כהכללה אתה הבעת פחות או יותר דעה מאוד מקובלת בעולם המדעי וגם בהרבה מהעולם הרוחני בקשר למבנה הקוגניציה שלנו.
לינק לדוג' לדבר רוחני שמתייחס לזה:
אסכים עם האפשרות השלישית, פרט לסעיף 3.
מאחר ואני מאמין שההתנסות הטהורה אינה נקודה אלא טווח, כל אחד מאתנו נצמא במקום שונה על פניי הטווח. לא רק זה, אלא שגם אנו נמצאים במקומות שונים על פניי הטווח בזמנים שונים. הטווח הוא סקאלה של יכולתנו לקבל רשמים של מציאות אוביקטיבית. ללא אימון ומאמץ מתמשך לפיתוח יכולת זאת, אין בנמצא אדם ׳רגיל׳ המבורך בתכונה הזו. יכולת זה היא זכותו וחובתו של כל אדם ואינה קשורה לתכונה זה או אחרת של אדם. מבלי מאמץ מכוון לפיתוח יכולת אוביקטיבית זה, השכל כהגדרתך, ידו על העליונה ואינו יאפשר קבלת רשמים אוביקטיבים כלל וכלל. האיבר – כהגדרתך או האיברים המסוגלים לספוג רשמים אביקטיבים נמצאים בחד האדם במצב של תרדמת וזקוקים להשכמה. פעם שהתעוררו, רק אז נבין את גודל הצרה -שוב כהגדרתך, שבה אנו נמצאים. לכשנתעורר נגלה שאין לנו את היכולת לשאת בעול הכרוך בקבלת רשמים טהורים. אנו נמלטים לחיק השינה הנעימה והמוכרת. מוותרים על המאמץ ומתרפקים על התגלית שזכינו לגלות והיא שקימת מציאות סמיכה ועשירה מזו שבה אנו חיים. בתגלית זו נסתפק ואין בה מספיק בכדי לאפשר לנו לחיות את חיינו באופן שיאפשר לנו קבלת רשמים חדשים או אוביקטיבים.
ואם נתמיד במאמץ ונבדוק את עצמנו תכופות בכדי לאשר את הכיוון בו אנו משקיעים את כוחנו, רק אז נבין את גודל האתגר ואת היותנו צעירים ואת אין סופיותו של מושג הטוהר. וזאת רק אם נתמיד במלאכה, נדון בה עם שווי ענין, ונחשוף עצמנו להתנסות חסרת פניות בכל עת ועת. ואם יתמזל בגורלנו ונצליח מפעם לפעם, רק אז אולי ונוכל לומר שהשכל שלנו צר מלהיות מסוגל לבטא את שבו הכנסנו. , .