לאחרונה אני חושב לא מעט על הקשר בין הארה ומוסר, או התפתחות רוחנית והתפתחות מוסרית. גם מפני שאני חושב שזו שאלה חשובה ורלבנטית, גם מפני שהיא מאתגרת אותי, וגם מפני שלפני כחודש השתתפתי במפגש שעסק בשאלה זו, עם פאנל של מורים רוחניים מארה"ב, מאירופה ומהארץ, וגיליתי שאף אחד לא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. בתקווה להגיע לבהירות כלשהי החלטתי לראיין את עצמי, וכך לגלות מה – אם בכלל – אני יודע עליה.

מתי התחלת להתעניין בשאלה של מוסר, או של התפתחות מוסרית?

הפעם הראשונה הייתה, אני חושב, עוד כשהייתי בבית ספר יסודי. אני לא זוכר אירוע ספציפי שעורר בי את השאלה, אם כי סביר להניח שזה היה סיפור שקראתי או אמירה של אחד ממוריי או הוריי. בכל מקרה, מסיבה זו או אחרת נעשיתי פתאום מודע לכך שאני עושה הכול תמיד רק למען עצמי. שמתי לב לכך שגם כשאני עושה משהו למען חבר או למען הוריי, גם אז אני תמיד חושב "מה ייצא לי מזה?" ואפילו "מה עלי לעשות כדי שגם לי ייצא משהו מזה?" התחלתי לשאול את עצמי – האם נכון לחיות כך? האם אינני מסוגל לעשות דבר שלא מתוך שיקולי תועלת עצמית? האם יש אפשרות לחיות שלא למען עצמי?

השאלה הזו כנראה הציקה לי לא מעט – עובדה שהיא נותרה בזיכרוני עד היום. אבל לא ידעתי מה לעשות איתה. חשבתי שאם אדבר עליה עם מישהו, לא יבינו אותי ויצחקו עלי. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שכנראה שכך אנחנו בנויים וכך צריך להיות, והנחתי לשאלה להרבה מאוד זמן. למעשה, לא חזרתי אליה אלא עשרים שנה מאוחר יותר, כחלק מתהליך ההתעוררות הרוחנית שלי. אבל אם אתה שואל אותי מתי הייתי מודע בפעם הראשונה לשאלה המוסרית, אז זה היה בשאלה התמימה ההיא – האם אפשר לחיות שלא למען עצמי?

והשאלה הזאת הובילה אותך לחיפוש אחר הארה?

לא, ממש לא. החיפוש הרוחני שלי נבע מרצוני לדעת את המציאות ידיעה ישירה, צלולה וחופשית מהתניות. וכשנתקלתי בזן-בודהיזם ובמושג "הארה", הרגשתי שהמושג הזה מתאר בדיוק את מה שחיפשתי. אז התחלתי למדוט, להשתתף בסדנאות זן, ובסוף נסעתי ליפן וביליתי שם שנתיים במנזר. אבל את הידיעה הישירה של המציאות, שחיפשתי, לא מצאתי במנזר ביפן, אלא דווקא על הדשא של בית חולים קפלן ברחובות, בזמן לימודי הרפואה שלי. הייתה לי שם מה שנקרא "חוויית הארה", שהביאה לקפיצת דרך עצומה במסע הרוחני שלי.

באמת? מה פירוש "חוויית הארה"? וברשותך – מהי בכלל הארה?

אני לא חושב שאפשר לתאר מהי, כיוון שהארה איננה "היא". אם אתה חושב עליה כעל חפץ שאפשר להתבונן עליו מבחוץ, כנפרד ממך, ולתאר ולהגדיר אותו, אתה מפספס לגמרי את העניין. אולי במקום לשאול מהי הארה, תשאל אותי איך החוויה הזאת השפיעה עלי?

אוקיי – איך באמת השפיעה עליך החוויה?

דבר ראשון, התובנה או הידיעה, שבאה עם החוויה, נתנה לי את התשובה לשאלות הקיומיות הגדולות. אתה יודע, מי אני, מה כל זה, בשביל מה אנחנו כאן ומה עושים עם זה – השאלות שהניעו את החיפוש הרוחני שלי ושרדפו אותי עד אותה נקודה. פתאום הן נעלמו בתוך התשובה. אפשר לומר שהיא המיסה ואִיינה אותן לחלוטין, במכה אחת.

ומהי התשובה?

אינני יכול לומר מהי התשובה. אני מצטער שזה נשמע כל-כך מסתורי, זו לגמרי לא כוונתי. אני יודע את התשובה, אבל אינני יודע לומר מהי, גם לא לעצמי. אני כן יכול לומר שהשאלות הגדולות והחשובות האלו נעלמו בתוך התשובה כי היא הרבה יותר גדולה מהן. היא פשוט מסדר גודל אחר לגמרי. אפשר לומר שהיא מממד שבו אין לשאלות האלו שום משמעות.

אני לא בטוח שהבנתי, אבל זה נשמע מעניין. היו עוד דרכים בהן הידיעה הזו השפיעה עליך?

כן. היא נטעה בי בטחון במשמעות ובחיוביות של הקיום. כשאני אומר חיוביות, אני לא מתכוון לאופטימיות או לתקווה או משהו כזה. אני מדבר על ידיעה עמוקה שהקיום עצמו הוא משמעותי, נכון וחיובי לגמרי. יכולתי להשתמש גם במילים כמו אהבה וטוב, אבל אלו מילים מוכרות מדי מהתחום האנושי, ואני מנסה לבטא משהו שמעבר לתחום הזה.

ועוד דבר – הידיעה הזאת גרמה לי לאבד את הגבולות המוכרים שבין "אני" ו"לא אני", או שבין "אני" ו"הכול". שלא תטעה – אני חווה את עצמי בדיוק כמוך, כגבר בן חמישים שקוראים לו עמיר וכולי, אבל אני תופס את עצמי גם כבלתי נפרד מבני אדם אחרים ומהכול, ואני חש אחריות כלפי בני אדם אחרים וכלפי הכול.

את זה קשה לי להבין. מה פירוש "חש אחריות כלפי הכול"?

פירוש הדבר הוא שאני תופס את ההתעוררות, החופש, וההתפתחות האישית שלי כבלתי נפרדים וכלא שונים מההתעוררות, מהחופש ומההתפתחות של כולנו. פירוש הדבר הוא שכשם שאני אחראי לחלוטין ובאופן בלעדי להתפתחות שלי, אני אחראי גם להתפתחות של כולנו, מהאנשים הקרובים ביותר אלי ועד לאנושות כולה. זו לא רק ידיעה מופשטת, תיאורטית, אלא מניע אמיתי וברור בחיים שלי. הוא מנחה אותי במעשיי וביחסיי לאנשים הקרובים אלי, לחברה שסביבי, לתרבות שאני חלק ממנה, ולכלל האנושות.

נראה לי שהאחריות שאתה מדבר עליה מתקשרת לשאלה של התנהגות מוסרית. מהי התנהגות מוסרית בשבילך?

כיוון שאינני תופס את עצמי רק כפרט יחיד ונפרד, וכיוון שאני חש אחריות כלפי הכול, התנהגות מוסרית היא כזו שעולה בקנה אחד עם האחריות הכוללת הזאת. אתה מבין, אני רוצה להשתתף ולתרום כמיטב יכולתי להתפתחות הפנימית, להתפתחות עומק של החברה והתרבות שלנו. משום כך חשוב לי שכול מעשיי יהיו מכוונים למטרה זו, ושלא אעשה דבר שיחבל בה ויזיק לה.

אתה מדבר, אם כך, על התנהגות מוסרית כאמצעי שמאפשר התפתחות עומק של החברה?

כן, בהחלט. כדי שתתרחש התפתחות עומק ביחיד ובחברה, נחוצים תנאים אנושיים מסוימים. אמינות, יושרה, עקביות, איכפתיות, שקיפות – כל אלה יוצרים סביבה אנושית, תנאים סביבתיים, שנחוצים וחיוניים לגמרי להתפתחות נפשית, מוסרית ורוחנית בבני אדם. וכיוון שאני רוצה לתרום להתפתחות כזו, חשוב לי ליצור בעצמי, במי שאני כאדם, את הסביבה והתנאים האלו.

אני מבין שכשאתה מדבר על התנהגות מוסרית בהקשר כזה, של אי-נפרדות מהכול ואחריות לכול, אתה לא מדבר רק על "לא תרצח", "לא תנאף" ו"לא תגנוב", אלא על קוד מוסרי יותר גבוה.

כמובן. ככל שההקשר של חייך עמוק וגבוה יותר, כך גם הציווי המוסרי שמוטל עליך עמוק וגבוה יותר. למשל, בשבילי הצו של "לא תרצח" פירושו "לא תחפצן". פירוש הדבר הוא – אל תתייחס לאף אדם כאל אובייקט חסר נשמה ומודעות, שנועד רק לשרת אותך. הפילוסוף עמנואל קאנט ניסח ציווי זה באמרו, שעליך לפעול כך שהאנושיות שבך ובכל אדם אחר תהיה תמיד גם תכלית, ולעולם לא אמצעי בלבד. כל אדם הוא סובייקט, עם נשמה ומודעות בדיוק כמוני. אני חי בעולם עם בני אדם שאינם שונים ואינם נפרדים ממני, והצו המוסרי שמוטל עלי הוא להתנהל בהתאם.

כשאתה מדבר על צו מוסרי, אתה נשמע כאילו זהו צו שמוטל עליך מבחוץ, ולא נטייה טבעית שנובעת באופן ספונטני מתוכך. האם זה כך?

הניסיון שלי מראה שלמרות חוויות ותובנות רוחניות, ולמרות תהליך של התפתחות והתבגרות נפשית ורוחנית שאני עובר, ממשיכים לפעול בי אותם דחפים השרדותיים ואגואיסטיים שקיימים בכל אדם. הפיתויים של כסף, כוח ומין פועלים גם עלי, ואני משתוקק לזכות בהכרה ובהערכה ובעוד כל מיני קישוטים נחמדים לאגו שלי.

גם התרשמותי ממורים רוחניים שונים שראיתי, אנשים שחווים ויכולים להעביר לאחרים חוויות מאוד עוצמתיות של חופש והארה ואהבה אקסטאטית, היא שגם אצלם ממשיכים לפעול במלוא העוצמה דחפים של האגו והתניות פסיכולוגיות ותרבותיות שונות. משום כך אף אחד אינו פטור מהתמודדות עם כוחות שונים בתוכו, ומבחירות והכרעות מוסריות. והכרעה מוסרית פירושה תמיד, כפי שאמר קאנט, בחירה במעשה שחובה עליך לעשותו, ולא כזה שנובע מתוך נטייתך הטבעית.

לפיכך, הרעיון של התנהגות מוסרית ספונטנית וטבעית לגמרי נראה לי לא מציאותי, כזה שאינו לוקח בחשבון את המורכבות של המצב האנושי. ציות לצו מוסרי "חיצוני", במובן של "שונה מהדחף הטבעי והספונטני שלי", לעומת זאת, הוא רעיון טוב מאוד בעיניי. כל עוד אני חי ומתפתח, תמיד יהיה לנגד עיניי צו מוסרי גבוה יותר מאשר נטייתי הטבעית והספונטנית, ותמיד אצטרך לעשות מאמץ מסוים, ולפעמים אף מאמץ גדול, כדי לציית לצו זה. והפעלת כוח הרצון ועשיית מאמץ כזה אינה בעיה, להיפך – היא דבר יפה ונכון וחיובי מאוד בעיניי!