ראיון עם ד"ר יצחק בנימיני (1968), שהקים ומנהל (ביחד עם עידן צבעוני) את הוצאת הספרים "רסלינג", מרצה באוניברסיטאות תל-אביב, בן-גוריון ובאקדמיה בצלאל על התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד ולאקאן ועל המפגש בין היהדות והנצרות, מחבר הספרים "מה רוצה הגבר", "פאולוס והולדת קהילת הבנים" ו"השיח של לאקאן". נשוי ואב לשני בנים.

שאלה של זהות

איציק, מי אתה? איך אתה תופס את הזהות העצמית שלך?

אבקש להבהיר שלא אספק לך פה פתרונות, אבל אני רוצה לאפשר לך לראות את החורים. אתה מחפש אצלי אידיאולוגיה, ואני נזהר מלהזדהות עם אידיאולוגיה כלשהי. לכן אני אומר, למשל, שאני לאקאניאני אבל לא רק, כמו שאני גבר אבל לא רק, או שאני יהודי אבל לא רק.
אם כבר מדברים על הנושא של זהויות, אני מעדיף את הסיטואציה הנוירוטית כביכול של מי שחי במשבר של זהויות, שלא ניצב בתוך זהות אחת. מישהו שלא מציב את עצמו באיזושהי תודעה מסוימת אלא חי בין תודעה לתודעה. זה נובע בראש ובראשונה מהאישיות שלי. איני יכול להיות כפוף לאב מסוים אחד, וגם לא יכול להיות כפוף למפלגה או לאידיאולוגיה מסוימת.
הכתיבה שלי עוסקת לא מעט בשבר האישי הזה סביב שאלת הזהויות. הזהות הרלוונטית ביותר לימינו היא הזהות עם השבר, וזה מה שאני עושה.

זהות עם השבר או עם דינאמיקה בין זהויות?

עם השבר, עם כל אי-הנוחות שבו. אם אומר "דינאמיקה" זה ייתפס כסוג של השתובבות, כגם וגם. גם להיות ממוצא פרסי, גם להיות יהודי, גם וגם. איני חושב שזה גם וגם. זה יותר או-או, ופחות גם וגם. מצד שני יש בי התלבטות מסוימת בין או-או לבין גם-גם.
זה לא שאני סובייקט סובל. רחוק מזה. אבל ברמה הכתיבתית, שבה התודעה שלי באה לידי ביטוי, אני מציף את ההתחבטויות בין הזהויות הללו.

יש הבדל גדול בין התחבטויות לבין שבר.

ברור, אבל גם פה קח בחשבון שאני לא מעמיד עכשיו דוקטרינה סדורה שאתה יכול לתפוס אותי עליה. אני מייצר משהו שמתרסק לתוך עצמו וחושב את עצמו מחדש. זה לא משהו שאפשר לנסח אותו כדוקטרינה של א'-ב'-ג'. הרבה מזה נובע מהדו-שיח שלי עם השיח הפסיכואנליטי. שים לב שזה דו-שיח עם, ולא קיום בתוך השיח הפסיכואנליטי. אני לא אנליטיקאי, גם פה אני לא רוצה להיות מחויב, אלא מעדיף להיות אורח. לך יש בית, אני מעדיף לבוא לבקר.

האם יש משהו שאתה יכול להצביע עליו כ"זה מי שאני"?

יש את הגרעין של האני הפרטי-המשפחתי שלי, שהוא שלם, מלא. זה הקיום שלי עם אשתי ועם הילדים, ועם המשפחה הסובבת. לא שזו סיטואציה תמיד אוטופית והכול נהדר ונפלא, אבל זה הגרעין הראשוני שלי. וכמובן יש את הבית של הוצאת הספרים רסלינג שאני ועידן צבעוני מנהלים אותה, בית ששנינו הקמנו. זה המשך של הבית הפרטי שלי. אבל כשאני יוצא מגבולות התא המשפחתי, ואולי זה נשמע קצת פרנואידי, אני חש במידה מסוימת נרדף. יש בתים שונים, אידיאולוגיות שונות, שרוצות כל הזמן לפתות אותי, שקוראות לי "בוא אליי". האידיאולוגיה הפסיכואנליטית, השמאלית-רדיקלית, הבידור הקפיטליסטי, המזרחיות, הציונות, אנטי-ציונות וכו' וכו'. גם האידיאולוגיה שלך רוצה לפתות אותי, זו של התפתחות התודעה, "בוא אליי, פה האמת". בחלק מהן אני לא מבקר בכלל, כי נראה לי שאין טעם, אבל אצל חלק נראה שיש מה לבקר, ואני בא לביקור כאורח, מכבד את המארחים, אבל לא נשאר לישון בלילה. במובן הזה אני אולי מקורב לעמדות הדרידיאניות של דקונסטרוקציה, של פירוק מתמיד, אבל גם לא רוצה לשים את עצמי בבית הדרידאני, כמישהו שהזהות שלו היא דרידיאנית. ככל שזה נשמע אבסורדי, יש גם כאלה שהפכו את הדקונסטרוקציה לדוקטרינה שהם מחויבים לה. נשאלת השאלה – אבל מה עם השיח האקדמי? זה אמנם שיח שמחסל את התשוקה האישית-הסובייקטיבית, אבל גם מאפשר לי שלא להיות מחויב בהכרח לדוקטרינה  מסוימת. זו שאלה.
אני הורס לך פה משהו?

אני דווקא מאוד מתחבר להתעקשות שלך שלא להיתפס לשום דוקטרינה. היא מתקשרת להחלטה שאני החלטתי כשהייתי עוד בתיכון, שאני מקדיש את החיים שלי כדי לשחרר את התודעה שלי מכל פרדיגמה, כדי שתוכל לזרום באופן חופשי.

אבל מה שקרה איתך זה בדיוק מה שקורה כל הזמן. רוב התנועות המחשבתיות, רוב הדוקטרינות, התחילו בצעד מהפכני של "בוא נשתחרר מכל הפרדיגמות". אצל מקס ובר, ובעקבותיו אצל האנתרופולוג ויקטור טרנר, יש את התפיסה לגבי השלב הראשון, הכריזמטי, של הפירוק, ואחריו בא השלב השני, של המיסוד. לך היה את השלב הראשון הכריזמטי של הפירוק, של ההשתחררות מהפרדיגמות, אבל אז בא השלב המווסת, המארגן. כיוון שהאדם אינו יכול לחיות בסיטואציה הנוירוטית הזו של אין שום פרדיגמה, מתכוננת דוקטרינה של פירוק כל הדוקטרינות לעבר משהו חדש, וזו נעשית פרדיגמה אפילו עוד יותר נוקשה מהפרדיגמות הקודמות. בנצרות זה כך עם ישו ופאולוס, בקומוניזם זה עם לנין ומרקס. למרות שגם ישו וגם לנין היו עריצים עוד בתקופתם, וגם את זה צריך לקחת בחשבון, שהשלב הכריזמטי עצמו כבר כולל, בתנועה של חיסול הפרדיגמות, משהו טוטלי. זה אולי בגלל שהכריזמטים הראשונים מאוד מאוד עדינים, מאוד רגישים, מאוד רוחניים. הם אינם דורשים אלא ללכת בדרכם, ומציעים שתי אופציות: לך איתי או כנגדי. ואז אם אתה איתם, אתה לכוד כבר בתוך האלימות המעודנת שלהם. אתה מתבטל מולם. האייתולה חומייני היה אדם מאוד עדין, היה מיסטיקן.
ובחזרה לנושא של הפרדיגמה – אתה עברת את התהליך הזה, מהכריזמה אל המיסוד, אל הפרדיגמה החדשה.

ואתה טוען שהמחויבות שלך היא לא להתיישב בשום פרדיגמה.

כי גם אם מטרתן של הפרדיגמות השונות היא לייצר כביכול טוב חיצוני, לשפר את מצב העולם, בסופו של דבר מה שקורה הוא שהפרדיגמה מתחילה לעסוק בשימור של עצמה, בטיפוח של עצמה כדוברת האמת. וככזו יש לה גבולות, שאיפות והיררכיות פנימיות, ומיסוד של האמת, שמביא בהכרח לא מה שציפינו לו.

אני מסכים איתך שהנטייה האנושית הטבעית היא, עד עכשיו לפחות, לעצור ולהתיישב על משהו. אבל האם אתה רואה אפשרות שמשהו חדש מתחיל להתפתח, אולי כתוצאה מהפוסט-מודרניזם?

את הפוסט-מודרניזם, אם מבינים אותו לעומק, אי אפשר לדעתי לתפוס כאבולוציה מעבר לתודעה המודרניסטית. הרעיון הפוסט-מודרני הוא בבסיסו ריסוק רעיון ההתקדמות, השיפור.

אבל הפוסט-מודרניזם הוא גם ריסוק הרעיון של דוקטרינה מוחלטת.

ברור.

וזה פוטנציאלית השחרור שלנו מדוקטרינות.

יש בזה פוטנציאל לשחרור, אבל גם את הפוסט-מודרניזם צריך מאד להיזהר שלא להפוך עכשיו לבית. מה שאתה עושה פה הוא שאתה רוצה להפוך אותו עכשיו לבית, ולנוח בו. "הנה, יש פה משהו," אתה אומר, "הפוסט מודרניזם אומר ש-". אני אומר לך שלא ברור אם אפשר להגיד "הפוסט-מודרניזם אומר ש-".

אתה צודק במה שאמרת בתחילה השיחה הזאת, שאתה רוצה להראות לי את החורים.

אני אומר לך עכשיו משהו קצת מוזר. הצבתי לך עכשיו איזושהי עמדה דוקטרינרית מסוימת, כביכול את האמת שלי, וכולי מתענג מזה. אני עכשיו בתוך הבית שהצבתי, מציג אותו. אני מתענג מכך שאני אומר לך את זה, מכך שיש איזו אמת שאני כאילו עומד מאחוריה. זה דבר נהדר. זה מה שקורה לי, וזה מה שקורה גם לך.

תסלח לי, אבל ההתענגות שלי כרגע היא דווקא בגלל ששברת לי את הנחות היסוד. אתה חשפת את ההיצמדות שלי לדוקטרינה מסוימת, ומה שמרגש אותי בשיחה הזאת זה דווקא הריסוק של הנחות היסוד שלי. זה אולי אחד הדברים המאתגרים ביותר, אבל גם אחד הדברים המרגשים ביותר. אני מוצא ששאלות גורמות לי להיות הרבה יותר מודע וער מאשר תשובות.

אבל אגיד לך מה שיקרה אצלך עכשיו. מה שצפוי שיקרה אצלך הוא שהאיום על הנחות המוצא שלך יוביל אותך לשתי אופציות קוטביות. או "מה שהאמנתי עד עכשיו זה שטויות", או "אני לא יכול לחיות עם דבר כזה, ואני עכשיו אתחזק עוד יותר". מה שיוצא הוא שהספק הזה שאתה עומד מולו יוביל אותך לשתי עמדות קוטביות: או חיזוק של הקיום הביתי שלך, כמו מי שרואה חיה בחוץ ומתחפר עוד יותר בפנים, או שתלך להתחבק עם החיה בחוץ, כמה שזה מסוכן. לדעתי מה שצפוי הוא שתעשה מה שאנשים שנמצאים בכתות או בדתות או בעמדות אידיאולוגיות ספציפיות בדרך כלל עושים, ואגב מבחינה זאת אין להבדיל בין כת לבין עמדה כיתתית לבין אידיאולוגיה. מה שאתה תעשה, אתה תאמר "הא'-ב'-ג' שנטענו מולי הן עמדות מאתגרות, שאני אתמודד איתן, והן יאפשרו לי פיתוח יותר עמוק של העמדה שאני מאמין בה". אני ערמומי?

אתה עלא-כיפק.

זה מה שקורה, אני בטוח.

לא ברגע זה, אבל ברור לי שזה המנגנון המתבקש. אז מה אתה מציע?

אין מה לעשות, זה המצב. אתה הרי לא תצא מהשיחה הזאת ותטיל ספק בכל מה שאתה עושה בחיים שלך. אתה רק תתחזק אולי, באיזו דרך דיאלקטית, ותספר לעצמך שכאילו הטיעונים שלי אתגרו אותך ואפשרו לך לחדד דברים מסוימים אצלך.

אני דווקא מאמין שאפשר לשני בני אדם, או לעשרים או למאתיים, לחשוב יחד בצורה שפותחת את הגבולות הבינאישיים ויוצרת איזושהי תפיסה חדשה, שהיא מחוץ לבתים הראשונים שלהם.

אין ספק שהדיבור שלי היום הוא דיבור חד-פעמי. מה שאמרתי לך בשיחה הזו הוא תוצר המפגש שלי איתך, זה ברור לי. את הדבר הספציפי הזה לא אמרתי קודם, ואני לא חושב שמה שאמרתי כאן יאמר בהזדמנות אחרת, כי זה המפגש החד-פעמי, הספציפי הזה שלי איתך. אז מהבחינה הזו חשוב שיוותר מזה איזשהו שריד, שמשהו יישאר מזה.

ואתה לא חושב שמה שקורה עכשיו הוא בעצם תוצר של מפגש בין שתי תפיסות עולם?

כן. משהו נוצר פה, קורה פה משהו. גם אתה אתגרת אותי. מצד שני, אל תשכח שאני עכשיו מייצר סוג של בית שאני מתמקם בו. ייצרתי לך סיפור יפה על בית, זהות וכל זה, ואני מציב את עצמי שם. זה גם נוח לי, כי אני חש במידה מסוימת מאוים ממה שמציג את עצמו כ"האמת". איפשהו אני חושד בך שיש לך איזו אמת שאתה רוצה לספר לי, שאתה רוצה לעשות עליי איזושהי עבודה מיסיונרית. זה לא קשור לכוונות שלך, זה קשור למה שקורה אצלי. איך שאני חי, איך שאני פועל, כך שאם לאדם שמולי יש איזושהי עמדה אידיאולוגית אני מיד נכנס למגננה.

אבל אני מציב בפניך אתגר שונה. שתבין, אני עזבתי לפני מספר חודשים פרדיגמה שהייתי בה יותר מעשרים שנה, ומאז שעזבתי אני נמצא בשדה פתוח. אני מסוגל לפגוש אנשים ולהתחבר לאנשים שבאים מעמדות הפוכות מהאידיאולוגיה שבה האמנתי בעשרים השנים האחרונות. זה מחזיר אותי להחלטה שלקחתי עוד בתיכון, כשהחלטתי שהמטרה שלי בחיים היא לשחרר את התודעה שלי מכל פרדיגמה, כדי שתמיד תזרום, שלא תתקע.

הגישה שלי היא הפוכה בעצם. שים לב, אמרתי שאני בא לבקר בתים כאורח, לא לפוצץ אותם. נקודת המוצא שלי היא לא הרס כל הפרדיגמות לעבר המקום הנקי. אני נפגש עם פרדיגמות, יונק מהן, אבל "חבר'ה, תירגעו. אני לא אהפך עכשיו למאמין".

במילים אחרות, הזהות שלך היא הזהות של אורח, של מי שחופשי להסתובב בין בתים, ללמוד מהם וכולי, אבל נשאר סוכן עצמאי.

כן, למרות שיש בתים שטוב לי איתם, שאני מרגיש בהם כמעט בן-בית. היו שלבים בחיים שכמעט עשיתי את הקפיצה.

להתיישב בתוך בית?

כן. למשל, פה ושם השתעשעתי ברעיון של להיכנס לאסכולה הלאקאניאנית, לעבור הכשרה, לעשות את זה. או שבצעירותי היה לי עניין גדול בברית החדשה ובנצרות, אפילו השתעשעתי ברעיון להתנצר. הדברים האלה קיימים. במובן זה, הפרקטיקה הזו שאני מכונן, של האורח, היא סוג של התגוננות, כי גם אצלי יש נטייה, שאני נלחם בה, למצוא את הבית הסופי, לנוח.
אבל בעצם יש לי בית אחד מעבר לבית המשפחתי ולבית של הוצאת הספרים, בית שאני יכול לומר עליו שהוא הבית שלי, וזו הכתיבה. זהו בית שהמחויבות שלי אליו היא כמעט טוטלית. אבל אין זה במובן של דוקטרינה, שאני מפתח ורוצה לעמוד מאחוריה כאמת, אלא במובן של העשייה.

עשייה כביטוי של הדברים שחשובים לך?

לא, עשייה במובן של "זה מה שאני עושה". לדעתי, מה שאתה עושה הרבה יותר חשוב ממה שאתה מאמין בו. לא נכון לתפוס את העשייה כאמצעי ביחס למחשבות שלך. מה שאתה עושה אינו אמצעי, זה הדבר עצמו.

אם אצלך זו הכתיבה, אצלי זה הדיאלוג.

נכון. אצלך זה הראיונות, הדיאלוג, השיחות. זה בעצם מה שתמיד חיפשת, מה שרצית. המפגשים האלה עם הפרדיגמות השונות.
אני עכשיו מבין משהו, בעקבות השיחה שלי איתך, שאולי הוא הפתרון לשאלה שלך, של איך לא נבלעים לתוך פרדיגמה. אולי במקום השאיפה להשתחרר מכל הפרדיגמות לעבר המקום הנקי, שגורמת בסופו-של-דבר לנפילה לפרדיגמה האחת, עדיפים המפגשים עם הפרדיגמות השונות. המפגשים האלו מייצרים אצלך משהו שאינך יודע מהו, משהו שמבעבע ומתבשל. אתה צריך רק לדאוג שלא לתת למתבשל הזה להפוך לבית.

כך אתה תופס את הכתיבה שלך?

כן. אצלי מה שמתבשל זה הכתיבה, אצלך זה הדיאלוג והראיונות.

כן. ברשותך, אני רוצה לעשות פה איזושהי קפיצה.

אני לוקח אותך ברצינות.

גם אני גם לוקח אותך ברצינות, והשאלה שלי היא אם מה שאתה אומר מצביע לעבר פריצה מגבולות ה"אני", מגבולות הזהות העצמית שלנו?

זה בדיוק הפוך. מפגש אמיתי שלך עם פרדיגמות, עם מחשבות, אפשרי רק אם אתה בא עם האני שלך, ולא שם אותו בצד. זה הדיאלוג. מה בדרך כלל אומרים בדיאלוג? תיפתח אל האחר, תקשיב לו. אבל שוכחים משהו בסיסי, והוא שכדי שאני אפתח לאחר אני צריך לבוא מהאני שלי. אם אני לא אבוא מהאני שלי איך אפגש עם האחר?

כמו למשל מה שקורה בשיחה הזאת?

לשיחה הזאת אתה באת עם האני האישי שלך. כשאתה מקיים ראיונות, אם אתה בא עם דוקטרינה, אז לא תייצר דיאלוג. אבל אם אתה בא עם האני שלך ואני בא עם האני שלי, לא עם דוקטרינות, אז יש סיכוי שנוכל לייצר דיאלוג.

בשיחה הזאת התייחסת עד עכשיו לרובד האישי. האם יש לך איזשהו מסר שנוגע גם לקולקטיב – לישראל, לאנושות?

יש מימדים של האני הקולקטיבי שלנו שאנחנו לא נפגשנו איתם ואנחנו צריכים להיפגש איתם. אלה הצדדים הלא מודעים, הליבידינליים שלנו.

אתה מציע שצריך להעביר את הקולקטיב פסיכואנליזה?

משהו כזה. אנחנו הרבה פעמים מנסים להסדיר את המשברים הקולקטיבים באמצעות הסדרים פוליטיים-אזרחיים, ואני אומר שזה לא מספיק. כי אנחנו חיים את הזהות האתנית, חיים את הקולקטיביות, ואנחנו שונאים את האחר. אי אפשר לקחת, למשל, את השנאה שלנו לערבים, ולבוא ולהטיף לנו "זה לא יפה". צריך לעבוד עם השנאה הזאת.

לעבוד במובן של להיות מודע?

לא בהכרח. לא במובן של להיות מודע ואז להבין שזה לא יפה.

מה עם להיות מודע במובן של להיות מסוגל לבחור באופן חופשי גם לנוכח השנאה?

גם לא בהכרח זה. צריך להיזהר מסובלימציה מהירה מדי של השנאה, של הפנימיות הזו, למשהו תודעתי. אני לא בטוח מה זה אומר. אני לא מציע לקדם את השנאה, אבל כן לראות אותה, להיפגש איתה. לא בטוח שאנחנו נפגשים מספיק עם השנאה.
האני רוצה להרוג את האויב, האני שונא אותו, האני רוצה להרוג את זה שהוא האחר שלו. כל הדברים האלה קיימים. אנחנו לא נפגשים עם זה, אנחנו מדחיקים את זה. אנחנו מעדיפים לחשוב על עצמנו כנאורים, לחשוב שאנחנו רחוקים מזה.

הייתה לי פעם שיחה עם קבוצה של חברים, כולנו שמאלנים ממשפחות טובות, ודיברנו על היחס שלנו לערבים. ברגע שהגענו לשאלות כמו "האם היית מוכן להתחתן עם ערבייה?", או "איך היית מרגיש אם הבת שלך הייתה מתחתנת עם ערבי?", זה היה מדהים מה שעלה מתחת לפני השטח, מתחת לכיסוי הליברליזם.

הרבה מיפי הנפש שכאילו אוהבים את האנושות כולה, כולל את הערבים, לא בטוח שהם יכולים באמת להיפגש עם מישהו. ואם הם יפגשו ערבי, החשד שלי הוא שהם לא יפגשו ערבי אלא סיסמא. הם יפגשו מישהו שהם מצמצמים אותו לסובייקט מדוכא. "אה, זה הערבי שאני מדכא, הערבי שחי בכיבוש". הם לא יפגשו את מחמוד אבן מוחמד.

הייתי רוצה לשמוע קצת על התפיסה שלך לגבי עתיד האנושות והעולם.

ממני לא תזכה לקבל תשובות נעימות, אלא הצעה להיכנס לייאוש עמוק, לעמדה של פסימיזם. לפני שיצוצו פתרונות צריך לקחת את הבעיה ברצינות, כלומר להיות מיואשים.

למה אתה רואה את מצבנו כנואש?

איני רואה שיפור במצב האקולוגי, למשל, בין אם בגלל שאנחנו לא מספיק מיואשים ובין אם בגלל הדיאלקטיקה של הפתרון. השמדת הטבע היא מצב שרק הולך ומחמיר, וחשוב להדגיש את עניין ההשמדה, כי הפרויקט של כולנו הוא פרויקט ההשמדה של הטבע. והפתרונות המוצעים, או שהם רק מצמצמים את התאוצה של התפשטות התיעוש בכמה אחוזים, שזה אומר שהשמדה של כדור הארץ תהיה לא בעוד 30 שנה אלא בעוד 40 שנה, או שהם פשוט מעבירים את ההשמדה למקום אחר. הבעיה נעוצה בכך שאנחנו כבר רוצים לעשות משהו, ולא מבינים שההרס של הטבע נובע מעצם העשייה שלנו, והפתרון שאנחנו מציעים הוא עוד סוג של עשייה.

אתה מכיר בוודאי את האמירה של איינשטיין, ש"אי אפשר לפתור את הבעיות בעולם מאותה רמת תודעה שייצרה אותן". אני גם חושב שלפני שנוכל לדעת מה עלינו לעשות, התודעה והמוסר שלנו צריכים לעבור שלב.

אני לא מבין את זה. מה זה לעבור שלב? אני לא רואה אפשרויות כאלה, ואם כבר אז אני רואה נסיגה בתודעה האנושית. החשד שלי הוא שהפרויקט שאתה מציע, ששם דגש על התודעה, הוא חלק מהבעיה. לא בעיה שצריך לפתור אותה, אבל שצריך להכיר בה.
פה אוכל אולי להעיר שלדעתי אם ישנה התקדמות של התודעה, זו התקדמות פוסט-טרואמטית שמכירה ב"מה שאסור לעשות יותר". ההתקדמות אינה קשורה לאפשרי, אלא להכרה במה שאינו אפשרי יותר, או במה שאינו פשוט כל כך ליישום. למשל הגזענות והשמדת העם. אבל לשם כך יש צורך באסון, בטראומה אפוקליפטית שתוביל אותנו לתהומות הייאוש, ורק אחרי שלבים אלה אפשר יהיה אולי לחשוב על התקדמות אנושית.
ובחזרה להשמדה של הטבע – כל בעיית האקולוגיה, היא לתפיסתי מימוש של שאיפה אנושית עמוקה וישנה. שאיפה שקשורה לעובדה שהאדם תופס את עצמו ראשית כול כתודעה. התפיסה שלנו את עצמנו כמשהו רוחני, כתודעה, היא פיתוח של הפרויקט האנושי שרואה בעצמו משהו מובדל מהטבע, מהדומם ומהחיה. הטבע יוצר בנו אי-נוחות, במיוחד החיות. הדומם רחוק ממני, הוא משהו אחר, והבעיה היא עם החיה, שמצויה איפשהו בין הדומם לביני. אני, כיצור מודע, אינו יודע מה לעשות עם מה שקורה בחיה. המפגש שלי עם הדבר הזה, שהוא קצת אני וקצת לא-אני, יצור-הביניים הזה, גורם לי לאי-נוחות, ואי-הנוחות הזו מייצרת בי יצר סמוי להשמיד אותו. אנחנו רוצים לחסל את מה שלא נוח לנו, ובכך לפתור את המצב.

אתה בעצם אומר שהבעיה הבסיסית, שקודמת לכל בעיה אחרת, היא המודעות העצמית שלנו?

אני רוצה להדגיש שאין פה בעיה שצריך לפתור. זה מה שקורה, ואני לא בא לומר "זה לא בסדר". אני גם לא בעד להרים ידיים, למרות שבעיני כל הנושא האקולוגי נראה כ-one way ticket. זה מה שקורה, וזה מה שיקרה.
יתכן שהתודעה האנושית תתפתח דווקא בכך שהדבר שהיא כבולה אליו יתחסל, שזה הגוף. אנחנו הרי לא מרגישים נוח עם הגוף כעיקרון, אולי במיוחד הגברים שבנו, והתשוקה שלנו היא בסופו של דבר להשמיד את הדבר הזה. הגוף הוא שמזכיר לנו שבאנו מהטבע. כך שיכול להיות שהתודעה תתפתח בכך שהיא תהפוך לישות עצמאית. בכך שהמוח שלי כתודעה ישוטט באינטרנט הקוסמי, ואני אפרד מהגוף המסריח, המזיע, החרמן, עם הצרכים שלו. אז אולי בכך תהיה אבולוציה. או שהאבולוציה של התודעה תתרחש בכך שכל התודעות יתאחדו לאחת, כמו בתסריטים האפוקליפטיים-פסיכוטיים של הוליווד, כמו בסרט מטריקס.
אבל כעיקרון, לפני שאנחנו קופצים ושואלים שאלות כמו איך נפתח את התודעה עוד יותר, אנחנו צריכים לברר במה זה עוזר לנו. לפני שרוצים להתפתח, צריך קודם כל לתת לדרעק לצוף על פני המים.

אתה פסימי, אבל אתה גם מביע הרבה אכפתיות.

כמובן. אני טוען שבכדי להביע איזושהי אכפתיות ביחס לעולם, העמדה הבסיסית הראשונית צריכה להיות עמדה פסימית, כי העמדה האופטימית מתקדמת מהר מדי לעבר הטוב. היא כבר רואה את הטוב, היא כבר רואה את הפתרון, והיא שוכחת את המצב הקיים. האכפתיות מחייבת אותנו להיות פסימיים.

כל הזכויות שמורות לעמיר פריימן ©  2011