אני קורא ספר משובח, "אלגנטיות של קיפוד" של מוריאל ברברי (בתרגום מצרפתית של שרון פרמינגר, הוצאת "כתר"), הבנוי משני סיפורים מקבילים, שאחד מהם הוא של שוערת בנין מזדקנת בפריס, חסרת חן חיצוני אבל עם חיי נפש עשירים ואפילו מופלאים, עליהם היא כותבת ביומנה. הנה קטע יפה מתוכו:

הסצנה היפה ביותר ב"אנה קארנינה" מתרחשת בפוקרובסקויה. לוין, קודר ועגמומי, מנסה לשכוח את קיטי. האביב הגיע, הוא יוצא לשדות לקצור עם האיכרים שלו. בהתחלה המשימה נראית לו קשה מדי. עד מהר הוא חש הקלה כשטיטוס, שעובד לפניו, עוצר כדי להשחיז את החרמש. הקציר נמשך. שוב חש לוין שכוחותיו אוזלים, ושוב נעצר טיטוס כדי להשחיז את החרמש. כך הם ממשיכים לצעוד, ארבעים בחורים שקוצרים את השחת ומתקדמים לעבר הנהר, והשמש עולה ועולה. החום עולה וגובר, זרועותיו וכתפיו של לוין שטופות זיעה, אבל תנועותיו, שבתחילה היו מסורבלות ומאומצות, נעשות אט אט מיומנות יותר. רעננות מלבבת אופפת לפתע את גופו. גשם קיץ. אט אט הוא מנתק את תנועותיו מעול רצונו ונכנס למעין שלהוב, שמעניק לתנועותיו שלמות של פעולות מכאניות, נטולות מודעות, חשיבה או חישוב, ודומה שהחרמש נע בכוחות עצמו כשלוין נהנה מהשכחה העצמית שבתנועה, שבזכותה עונג העשייה מנותק ממאמצי הרצון.

הוא הדין ברגעי אושר רבים בחיינו. כשאנחנו נפטרים מנטל ההחלטה וההתכוונות ומשייטים ברוגע על פני הים הפנימי שלנו, אנחנו מתבוננים בפעולותינו כאילו הן תנועותיו של אחר ועם זאת מתפעלים מן המצוינות שאינה תלויה ברצון. איזו סיבה הייתה יכולה להניע אותי לכתוב את היומן הנלעג הזה, יומן של שוערת בנין מזדקנת, מלבד זה שבכתיבה עצמה יש משהו מאמנות הקציר? כאשר השורות מתחילות לברוא את עצמן, אני עדה, במין נס עלום, להולדתם של משפטים שחומקים מידי רצוני ועולים בכוחות עצמם על הנייר, נכתבים בעל כורחי ומלמדים אותי מה שלא ידעתי ולא האמנתי שאני רוצה, ואני נהנית מהלידה הזאת, נטולת הכאבים, מן הבהירות הלא מתוכננת הזאת של התקדמות נטולת מאמץ וחסרת ודאות, מתוך אושר של השתוממות כנה, בתלם שמנחה ומוביל אותי.

ואז אני מגיעה, במלוא בהירות התחושה, לשכחה עצמית שגובלת באקסטאזה, ואני מתענגת על שלוות אושר של תודעה מתבוננת.