לאה שקלאר (1957) היא מתנחלת דתייה מהתנחלות עפרה, אשתו של מוטי שקלאר, מנכ"ל רשות השידור, ואם לחמישה ילדים. היא עובדת ביחידה לשוויון בין המינים במשרד החינוך, עבודה שמיועדת לקידום נשים במערכת החינוך, וממלאת בה תפקידים שונים: מובילה השתלמויות מורים ומנהלים, מנחה בתי מדרש וסדנאות ומאמנת אישית .יזמה והפיקה את התוכנית "יוצאים מהתנ"ך" בערוץ הכנסת, ומגישה תוכנית שבועית ברדיו ירושלים, "בואי כלה".

מי את, לאה? איך את תופסת את הזהות שלך?

אני קודם כל בת-עמי. העולם היהודי הוא תשתית הקיום שלי. ואני אישה, אבל לא כזהות מגדרית, אלא כמקום שבו אני עושה את עבודת השם שלי, את עבודת הקודש  שלי. היותי בת-עמי הוא המקום של האינדיבידואל היהודי, והיותי אישה הוא מקום עולמי, אוניברסאלי. והתנועה הזאת שבין המקום היהודי לבין המקום העולמי מאד מעסיקה אותי.

באיזה אופן היא מעסיקה אותך?

מצד אחד אני מחפשת את החיבור, את המשותף לכולנו. מצד שני, אני שואלת את עצמי איך ליצור את החיבור תוך מודעות למיוחד שיש בכל אדם ובכל עם. חיבור זה לא טשטוש, חיבור זה לא יוניסקס, זה לא אומר שכולם אותו הדבר. בדיוק להפך, אני חושבת שחשוב לתת לכל עם, לכל שבט, לכל קבוצה, את הייחוד שלה, ולדעת שזה חלק מפאזל. זהו בעצם חזון אחרית הימים שלי. במקום הזה אני רוצה להיות.
בעולם האוטופי שלי לא כולנו צריכים לחשוב, להרגיש, לראות ולהיות אותו דבר, אלא כל אחד שומר על המקום המיוחד שהוא בא ממנו, על הזהות הדתית והלאומית והתרבותית שלו, ובתוך זה אנחנו כולנו אנושות אחת, מחויבים לתת לאמת, לצדק, לטוב, לחוכמה, לרוח להוביל אותנו.

את מדברת על מצב שבו אין שום קונפליקט בין הזהות היהודית והזהות האוניברסאלית.

אין שום קונפליקט.

ואיפה אנחנו נמצאים היום ביחס לאידיאל הזה?

בהחלט בקונפליקט. אבל זה כי אנחנו בתקופת מעבר מגלות לגאולה, ממצב בו היינו בין כל העמים למצב בו אנחנו בונים את המקום שלנו כעם בפני עצמו. והמורשת שיש לנו זה מורשת של רדיפה, מורשת של מלחמה, מורשת של האבקות על הקיום שלנו כי הוא לא מובן מאליו. הייתי רוצה שנהיה כבר במקום שבו המשפט "טוב למות בעד ארצנו" יוחלף ב"טוב לחיות בעד ארצנו". אבל כרגע, אם נרפה לגמרי יאכלו אותנו. עוד יש מי שרוצה לעשות את זה. אז עדיין יש צורך להילחם, ולהישמר, ולבנות מנגנונים של הגנה.

אבל אולי זה גם בגלל שאנחנו לא תופשים את הקיום שלנו כעם כחלק בלתי-נפרד מהקיום האוניברסאלי. אני למשל מודע לכך שיש אצלי הפרדה והבדל בין הערכים שלי כיהודי-ישראלי לבין הערכים שלי כבן המשפחה האנושית.

הם לא דרים בכפיפה אחת?

לא.

יכול להיות, אבל זה בגלל שאנחנו עוד בשלב צעיר. זה כמו שכשאני מגדלת את הילדים שלי, אז אני קודם כל מעניקה להם את הביטחון בעובדה שיש בית שתומך בהם. שממלא את הצרכים שלהם, גם הפיזיים וגם הרגשיים. אבל אני עושה זאת מתוך ידיעה שיום אחד הם יצאו לעולם הגדול. אני גם הרבה פעמים שואלת את עצמי עד כמה הם יהיו אנשים עצמאיים בדרכם. זה מקביל ליחס שבין היותנו יהודים וישראלים לבין האוניברסאליות שלנו. זאת אומרת, אתה קודם כל זקוק לקהילה שאתה חי בה. אני זקוקה לקהילה כזו. השבתות שלי הן שבתות של מלאות בהיותי מחוברת לעופרה, לבית הכנסת של עופרה, לאנשים הנהדרים שחיים במקום הזה, אנשים שאני מנהלת איתם את השיחות הרוח והנפש שלי. ואחר כך אני יכולה, במשך השבוע, להיות בתל אביב, ולהתענג על תל אביב, לצאת ולבוא בה, להתמלא בה ועדיין להיות מי שאני. זה כמו העץ שהשורשים שלו בתוך האדמה, שמחובר אליה ויונק ממנה, והודות לכך הענפים שלו יכולים להתבדר ברוח ולפגוש כל מיני תנאים של מזג אוויר. כך אני מרגישה ביחס לסיפור של בין היהודי שבי לבין האוניברסאלי שבי. והיום יש עוד צורך לטפח את החלק היהודי, בגלל שכמו העץ, אנחנו נתונים להמון משבי רוח, ואנחנו לא מספיק מחוברים לשורשים שלנו שנותנים לנו את העוגן. עלינו להיות מחוברים כדי שכשנפגוש ברוח נביא את העוצמה של העץ, ורוח לא תוכל לשבור אותנו או לעקור אותנו.

אבל האם את חושבת שבחזון אחרית הימים זה ימשיך להיות המצב, או שאנחנו נרגיש בבית בכל מקום באותה מידה?

אני לא כל כך רוצה להרגיש בבית בכל מקום באותה מידה. אני רוצה להרגיש בבית פה. אני חושבת שיש חשיבות למקום, ושעל כל קבוצה להיות במקום שלה, גם תוך כדי שמתקיימת תנועה. אני מאד אוהבת לטייל בעולם ולפגוש עולמות אחרים, אבל תמיד לחזור לכאן, לבסיס הקיום שלי. המקום שלי הוא כאן. בסיס הקיום היהודי הוא כאן. אבל התנועה היא גם רוחבית וגם אורכית. זאת אומרת, אני חושבת שכל עם, כל אומה, כל קבוצה, כל קהילה, תורמים את חלקם, וזה כאילו ציר האורך. ובתוך זה אני אישית מבקשת ומחפשת גם תנועת רוחב כזאת, שמחברת אותי אל אומות שונות, אל אנשים שונים, אל מחפשי רוח או מבקשי רוח או מטביעי חותם. לא משנה לי איך תקרא לזה, כל עוד השיח של הקהילה הוא כמו השיח שיש לי בקהילה שלי בעופרה או בירושלים. אני נמשכת לכל מיני קהילות, ויש לי כל מיני קהילות. מאד חשובה לי אותה קהילה של אנשים שההתפתחות הרוחנית היא נר לרגלם, ושהם יכולים לעשות את זה בכל מקום בעולם בדיוק כמו שאני עושה את זה פה, על האדמה הזאת. גם אני, בדיוק באותה מידה שאני עושה את עבודת השם שלי פה אני יכולה לעשות אותה בכל מקום שאפול, על כל פסגת הר, על כל שפת ים. בכל מקום אני יכולה להיות בתודעה האנושית הגבוהה – רואה אותה, חווה אותה, ניזונה ממנה, נוכחת איתה. אבל אני בוחרת לעשות את זה פה.

השאלה הזאת, של היחס בין האוניברסאלי לבין הפרטיקולארי, האישי, מאוד מעניינת אותי. אני חושב שבין הקצוות האלו נמצא מקום מיסתורי, שבו אין הבדל בין האוניברסאלי והאישי. את יודעת על מה אני מדבר?

הדבר שעולה בי הוא תודעת נשמה, כי הנשמה היא מי שאתה כבן-אדם, אבל היא מעל הספציפי, מעל למה שמפריד ומבדיל בינינו. יש תפילה כזאת בבוקר, "אלוהי, נשמה שנתת בי, טהורה היא אתה בראתה. אתה יצרתה. אתה נפחתה בי. ואתה משמרה בי ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא."   שלמה ארצי שר את זה נורא יפה. אני חושבת שתודעת הנשמה היא התמצית הזאת, שמכילה את כל העולמות שאתה מדבר עליהם. היא לא בעולם ערטילאי והיא גם לא ממש קונקרטית. היא כמו רוח אלוהים מרחפת על פני המים בראשית הבריאה. ובאמת אי אפשר לדעת אותה. זאת אומרת, תודעת הנשמה היא תודעה שאתה רק יכול לעשות בחירות אם אתה קשוב אליה, אבל אתה לא יכול לדעת מראש לאן היא תיקח אותך. אם אתה מחובר למקום הזה, אם אתה חי מתוך התודעה הזאת, אז אתה יכול להתנהל בתוך הג'ונגל המסובך הזה של כל הניגודים והקשרים, ולהתחיל להפוך אותם למערך אחד, שלם. אבל איך ומה, ומה מחר, אתה לא יודע. אתה רק קשוב למסתורין ונותן לו לקחת אותך בצעדים קטנים קדימה. זה מאד מפעם, מאד מרגש, מאד מחייה.

האם את אומרת שתודעת נשמה היא שמאחדת את המוחלט, את האוניברסאלי, עם הביטוי הספציפי שלנו כבני-אדם שונים זה מזה?

כן. אבל אנחנו גם מפחדים מהתודעה הזאת. כי להיות בתודעת נשמה זה כמו להתערטל. זה לקלף את כל הקליפות, להסיר את כל המסכים, ולהגיד "זה מה שאני, נשמה". וכיוון שאין לנו שום יכולת לתפוס מה זה, אנחנו יכולים רק לחוות את זה. להיות בתודעת נשמה זה להיות במקום של חוויה, של חיים, כל הזמן. והאחיזה שם מאד רפה אבל גם מאד חזקה, כי היא נוגעת במקום שבו אתה באמת נמצא. בתפילות של ראש השנה ויום כיפור אנחנו אומרים "תולה ארץ על בלימה", וזה אותו דבר. נקודת אחיזה נורא קטנה וכל השאר פתוח, מאד רחב.

את מאמינה שניתן להגיע למצב של תודעת נשמה כתודעה אנושית משותפת, כתרבות שאנחנו יוצרים בינינו?

רק אם כל אחד ישאל את עצמו את השאלה הזאת. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד זה על עצמי, איך אני עושה את זה. זה להיות במקום של הרבה התבוננות והרבה הקשבה, וזה הפוך ממה שאנחנו רגילים. אנחנו רגילים להרבה עשייה, וזה להיות הרבה בהוויה. להיות בשקט ובדממה, ומשם לראות איך אנחנו מנהלים את החיים שלנו. זה לא קל, כי הרבה מהתרבות שלנו מונעת מפחד. אנשים מפחדים להיות מי שהם, אנשים מפחדים להגיד את מה שהם רואים בעיני רוחם, מפחדים להיות אוטנטיים, מפחדים שמא יהיו חריגים. תרבות גדולה מאד של פחד מנהלת את העולם, והיא מייצרת המון כסף, כי אנשים שמים את רוב כספם על "אני רוצה להבטיח את עצמי, שמא יקרה לי משהו", ולא שמים את מקורות החיות שלהם על האם אני אוהב את מי שאני, את מה שאני עושה, ואת איך שאני חי את חיי. צריך המון אהבה למה שיש, המון קבלה של מה שיש. כשיש אהבה כזאת המסכים נעשים פחות אטומים ואפשר לראות מעבר להם. וזה מה שמוביל אותי כבר הרבה זמן,  הרצון לראות מעבר לנגלה לעין. אני רוצה שהראיה שלי תהיה יותר רחבה, יותר מקיפה, יותר חודרת. ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים קצת זרה.

מה זאת אומרת?

למשל, זה שאני מאמינה שפוליטיקה יכולה להיות עם רוח. אני לא מאמינה בהפרדה הזאת בין פוליטיקה ורוח, ואני לא חושבת שעולם הפוליטיקה חייב להיות עולם תככני, תחמני, שקרי. לא יכול להיות שמי שמחליט אם יוצאים למלחמה לא יהיה מובל על ידי הרוח. זה לא יכול להיות, אני לא מקבלת את זה. אז בשביל שזה יקרה צריך להיות מוכנים לפתוח הכל, כולל להגיד "אני לא יודע". כשאומרים "אני לא יודע", אז נותנים אפשרות להכל להיבחן באמת. וכשאני אומרת לך שאני מרגישה זרה, זה מפני שלפעמים אני יושבת ולכל אחד יש תשובה מאד ברורה איך הכל צריך להיראות, וכשאני מעיזה להגיד "אני לא יודעת. אולי אפשר להסתכל על זה אחרת?" מביטים עלי כמו "איפה את חיה?".

מה עלינו לעשות בשביל שתהיה יותר התבוננות, יותר חופש, וראייה יותר רחבה ומקיפה בחברה שלנו?

את האנשים האלה צריך למצוא, וצריך לתת להם את הכוח להוביל ולשנות את המערכת.

ובין הנשים שעובדות איתך ביחידה הזו, למשל, את מוצאת שותפות לדרך, נשים שהולכות עם אותו קשב ומתוך אותו חיפוש?

כן. הנשים שעובדות איתי ביחידה הזו באות מכל המגזרים – הממלכתי, הדתי והערבי – ויש בינינו קשר מיוחד במינו. אני מוצאת את עצמי, למשל, חברה מאד טובה של אינעם מחורפיש, שיש לי איתה שיחה רוחנית מאד אינטימית. בכלל, אני מזהה הרבה אנשים שמבקשים להסיר מעל עצמם תיוגים והגדרות וחיים את הרובד העמוק של המציאות. אני מחוברת להרבה כאלה, והם באים מכיוונים שונים, והם מפוזרים בארץ בהמון מקומות. אני מוצאת את זה אצל דתיים וחילונים, וערבים ודרוזים. הם באים ממקומות שונים אבל לכולם יש דבר משותף, והיא איזושהי בעירה פנימית מאד חזקה לגבי תכלית החיים שלנו פה בארץ.

כל הזכויות שמורות לעמיר פריימן © 2011