"הקונטקסט של המחאה, הוא שיש בחברה שלנו חוסר גדול בתחושת ה'ביחד', בתחושה שאתה חלק ממשהו גדול. ותחושת ה'ביחד' הזו היא מה שאנשים הרגישו בהפגנות. הרצון להיות חלק מתנועה משותפת, הכמיהה לסולידריות, הוא הדבר שאנשים התגעגעו אליו". ראיון עם נועה סביר, ממנהיגות מאהל המחאה ברוטשילד.
נועה סביר (27), שנבחרה בקיץ שעבר מספר פעמים כנציגת המאהל של רוטשילד, מנסה בימים אלו להשלים את חובותיה האקדמיים לקבלת תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה בסמינר הקיבוצים. היא מספרת שהתכוונה לעשות זאת בקיץ שעבר, אבל אז פרצה תנועת השינוי והיא בילתה את חודשי הקיץ באוהלים, בעצרות, באינספור שיחות – והלימודים נדחקו, איכשהו, הצידה.
מהן השאלות שמעסיקות אותך כיום בנוגע לתנועת השינוי?
דבר אחד שמעסיק אותי מאז הקיץ הוא הרצון להבין מהם התהליכים העמוקים, בישראל ובעולם בכלל, שמניעים את תנועת השינוי, שמניעים אותנו. ושאלה שנייה היא האם ואיך אפשר לכוון את התנועה הזאת. אני נוטה להאמין שככל שמנסים לשלוט בתהליך כך הורגים אותו ולכן, כדי לאפשר שינוי, חייבת להיות אמונה בכך ש"השביל חכם מההולך בו", ומידה של איבוד שליטה. עכשיו – זה יכול להישמע כמו אמונה שתגרום לך לשבת בבית ולחכות לראות מה יקרה, אבל אני ממש לא שם. למרות שזה יותר גדול ממני, אני לא יכולה לשבת ולחכות שמשהו יקרה. אני הולכת בכיוון שנראה לי נכון – ומוכנה לגלות שיש כיוון אחר, נכון יותר.
מהו הקריטריון ל"נכון"?
בשביל לענות על זה אני מציעה שנחזור לשאלה הראשונה: מהו התהליך העמוק יותר, מה אנחנו רוצים באמת שיקרה פה? מה חסר לנו? והקונטקסט של המחאה, כפי שאני מבינה אותו, הוא שיש בחברה שלנו חוסר גדול בתחושת ה"ביחד", בתחושה שאתה חלק ממשהו גדול. ותחושת ה"ביחד" הזו היא מה שאנשים הרגישו בהפגנות. הרצון להיות חלק מתנועה משותפת, הכמיהה לסולידריות, הוא הדבר שאנשים התגעגעו אליו.
אם כך, אז למה התביעות לשינוי של מבנים כלכליים, חברתיים ופוליטיים – של "האחר"? הרי סולידריות אינה דבר שאני יכול לתבוע מאחרים. זהו דבר שכל אחד מאתנו צריך לתבוע מעצמו ולשלם תמורתו מחיר כדי שהוא יווצר ויתקיים. אז אם הכמיהה לסולידריות היא הכוח המניע העיקרי, אז אולי צריך לדבר על דברים קצת שונים מאשר איך נשנה את האחר ואת המבנים החברתיים. צריך לכוון אל עצמי ואל היחסים שלי עם המעגלים שסביבי.
אני חושבת שמי שהיה קצת יותר עמוק בתנועת המחאה, חווה איך המעגלים הללו הולכים ומתרחבים, וראה איך הוא והאנשים שסביבו עוברים את השינוי בעצמם. אני זוכרת, למשל, בחור במאהל ברוטשילד, שלא היה פעיל במיוחד בהתארגנות, אבל איך שהוא שמע שהתחילו להקים את מאהל בית שאן, ושמתנכלים להם שם מאוד, החליט שהוא עושה משהו בעניין, והצליח בתוך כמה שעות לארגן אוטובוס עם 40 אנשים מרוטשילד, עם ציוד יצירה לילדים ואמנים, והם נסעו לשם.
אז זה לא משנה את העולם, אבל האדם הזה עבר שינוי, ותרם משמעותית ליצירה של סולידריות. הוא ציין גם שזו פעם ראשונה בשבילו שהוא מרגיש שהוא יכול לעשות דברים, ושאנשים פתוחים לדבר חדש. וכמו בדוגמה הזו היו עוד אינספור תהליכים של שינוי פנימי. המפגש עצמו, המעגלים, היכולת לשבת ולהקשיב, הביאו לתהליכים של שינוי פנימי. כמות האנשים שהכרתי ועדיין אני בקשר איתם, אנשים שאני לא יודעת את שמם אבל המשפטים שאמרו חרוטים בזיכרוני, היא מדהימה.
התהליכים שאנשים עברו היו מאוד אינטנסיביים, בפיתוח יכולת ההקשבה שלהם, ביכולת החיפוש המשותף, ביצירת שיתופי פעולה. ולדעתי זה מה שהשאיר את האנשים בשדרה. כי במהלך המחאה עצמה כמעט לא היו לנו הישגים, אבל היה את הדבר הזה. היה משהו באוויר. דברים התנהלו אחרת, ואני יודעת שזה השפיע על אנשים.
אז נכון שהמטרייה הייתה של הדרישות החוצה, אבל מתחת למטרייה הזו קרו תהליכים עמוקים. ובעיניי שני הדברים חשובים, כי המבנים של המדינה והחברה משפיעים, מחלחלים פנימה. כשאתה מרגיש, מגיל צעיר, שאין אמון כלפיך, שכל הזמן מחפשים אותך, ושאנחנו כאן בשביל "לחיות לחוד – למות ביחד", זה משפיע על מי שאתה כאדם. אז נכון שהתהליך הוא "תיקון אדם – תיקון עולם", אבל כדי לתקן את האדם צריך גם לתקן את המערכת, ולהיפך.
האם נראה לך שבתנועת השינוי מתחילה להיווצר חברה מתוקנת, שהיסודות הערכיים ודפוסי ההתנהלות שלה שונים מאלו שאנחנו רגילים להם?
אני חושבת שאנחנו, ולא רק אנחנו – זה קורה גם במקומות אחרים בעולם – מחפשים את ה"איזם" החדש. אנחנו מכירים את הקפיטליזם ואת הסוציאליזם, ומשהו בהם לא מספק אותנו, אז אנחנו מחפשים את ה"איזם" החדש, ועוד אין לנו אותו. אבל אנחנו מוכנים להשתהות בשאלה.
כך אני מבינה את הנכונות שלנו לשבת באוהלים כל-כך הרבה זמן ולנהל שעות על גבי שעות של שיחות. אז נכון שיש לנו דרישות מהמדינה, מהמערכת, והן חשובות גם בפני עצמן וגם בשביל הרגשת היכולת שלנו, אבל הן רק חלק מהסיפור. והסיפור הוא תפיסת עולם מסוימת, והיא מתגבשת תוך כדי תנועה, סביב עקרונות אקולוגיים-הוליסטיים, ומשתלבים בה תהליכים של חיפוש רוחני ושל שאיפה לחירות.
חיפוש רוחני? איך את תופסת אותו מתחבר לתנועת השינוי?
ראשית כל אני עושה הבחנה בין "רוחְניות" לרוחניות. אני חושבת שבגלל החוסר ברוחניות אמתית, ובגלל קידוש החיצוניות שהכניס בנו הקפיטליזם, גם אנשים שמחפשים רוחניות משתמשים בכלים שהם מכירים, ומנסים לקנות רוחניות, בלבוש, בסדנאות, בספרים – "הנה, הפכתי רוחני".
לזה אני קוראת "רוחְני". להיות רוחני, בעיניי, זה לעסוק בעומק של הדברים, להיות בתהליך של חיפוש מתמיד, וזה מאוד מאתגר. אנשים רוצים שהרוחניות "תסגור להם את הפינה" ותעשה להם את החיים קלים יותר, אבל רוחניות אמתית היא בדיוק בכיוון הפוך, בכיוון של חיפוש, של עיסוק בשאלות של מהות, של רגש, של ערך, של רוח. אז אם אתה באמת נמצא בחיפוש רוחני, אתה כל הזמן משאיר משהו לא סגור, כל הזמן בשאלה, כל הזמן בהתקדמות.
ואת חושבת שתנועת השינוי נותנת לגיטימיות לרוחניות אמתית כזו, ששואלת שאלות?
אני חושבת שהיא נותנת לגיטימיות לשאול הרבה שאלות שאנשים היו מנפנפים קודם. למשל, אחד הדברים המשמעותיים שהתנועה הזו יצרה היא רבבות שעות שיחה, בכל רחבי ישראל, בשאלה של צדק חברתי. זוהי שאלה בעלת ממד ערכי, חברתי, רוחני, והתנועה נתנה לה לגיטימציה.
בקיץ היא הייתה שאלה שמורים דיברו עליה עם תלמידיהם, שעלתה סביב השולחן בארוחות יום שישי. אנשים התחילו לשאול את עצמם "מה אנחנו רוצים שיהיה כאן? איך אנחנו רוצים לחיות? איזה יחסים אנחנו רוצים שיהיו בינינו בחברה הזאת?" אני חושבת שהלגיטימיות לשאול שאלות שאינן בחומר ואינן ביומיום, שאלות שקשורות ב-DNA הערכי של החברה שלנו, שאלות שמכריחות אותנו להסתכל במראה, היא אחד ההישגים הרוחניים הגדולים של תנועת המחאה.
::: :: : :
