Education – A Life Journey

רשומה נבחרת

Originally published in Hebrew in “Education – Essence and Spirit”, co-edited by Prof. Yeshayahu Tadmor and Amir Freimann, MOFET Publishing, Israel, 2012

My initial response to the question “what is the essence and purpose of education?” is that I don’t know.” This reflects neither a desire to sound smart, nor a philosophical position, nor a state of consciousness, rather simply the place in which I now find myself, faced with this question. It’s a familiar position yet never comfortable. I’ll start off here and explore whether there’s something new for me to discover.

I’m not an educator in the formal sense and if I have anything of my own to contribute to this exploration, it is only from my personal experience and observation. The question regarding the essence and purpose of education points me, therefore, to the course and direction of my life. This course has been formed by my most significant choices and decisions and is revealed as I move along it, guided by some sense of directionality, significance and purpose, led by it while simultaneously creating it. What is that directionality? To where does it lead me? Where am I going?

I start my day with a spiritual practice. I call it “practice” because I do it regularly, with the purpose of creating a certain inclination and tendency in myself, and in using the term “spiritual” I am referring to my deepest and highest intention or longing, the essence of my being and the purpose of my existence. It is this inclination and tendency, toward an ungraspable essence and purpose that I seek to strengthen within myself.

The content and form of my daily practice have changed many times since I started practicing, about three decades ago. In the last few years I start it, every morning, with the following verses, which I formulated myself, for myself:

Toward Oneness, Freedom and Beauty
I shall direct my heart, mind and soul.
May this intention guide my steps and inform my actions.
May I follow it with my eyes open, my heart awake and my spirit strong.

This intention, expressed in these words, began to awake within me during the last couple of years of high school. There were certain factors that I am aware of that facilitated this awakening. One factor was my biology teacher, Jacob Jacobson, a religious man and a man of science, who believed in the biblical creation story and was fascinated by Darwinian evolution theory. He shared with us, his students, his struggle with questions about absolute and relative truth, the human ability to know reality and the distinctions between religious and scientific beliefs. As far as I can remember, he was the first adult whom I heard admit to the existence of such philosophical-existential conflicts.

With encouragement from the biology teacher I read, slowly, with considerable effort but also great interest, Thomas Kuhn's The Structure of Scientific Revolutions. The book triggered an internal revolution in me: reading it I realize that my entire way of thinking, my very consciousness, was locked in a "paradigm" – a fundamental belief that I assumed to be true. And so it happened that at the age of 17 I determined my main goal in life – to liberate my consciousness from any paradigm, and if that would not be possible – to at least allow it to freely move between various paradigms.

Another catalyst of my spiritual awakening was a "Gesher" seminar [Gesher seminars bring together secular and religious Jewish youth], which I attended with my high school class. Over that weekend in Zefat, for the first time in my life I saw people praying with passion and devotion to something unknown, ungraspable, sacred – to that very deity that my grandfather had assured me, when I was a small child, did not exist. I don't remember much more from that weekend, but I do clearly recall walking from the bus stop to my home after the seminar – floating by the long avenue of Cyprus trees, singing hymns, my feet several inches above the ground. I was in bliss and I didn't know why.

Being drafted to the army somewhat delayed the continuation of my spiritual journey, but once I had completed my service and started studying medicine in Jerusalem I enthusiastically resumed it, with a new definition of my life purpose: to know reality directly, free of the distorting effect of any conditioning or concept. This new definition was related to the interest that had developed in me at that time in Zen practice and its promise of "enlightenment", a term that seemed to indicate direct and clear knowing of reality.

This interest led me, in the middle of my first year in university, to spend three days in an "Enlightenment Intensive", looking again and again, with great intensity, at the question "who am I?" and at the various answers that arose within me in response to that question. On the last day of the workshop, as I was standing on the top of a hill, gazing at the valley below, I realized: I really don't know who I am, and therefore I also don't know what I'm here for and how I should live my life; and until I know that, I'll be wasting my time. At that moment, a powerful and even desperate resolve crystallized within me – to find the answer to those questions.

After the workshop, when I returned to my student apartment and my roommate, who was also my best friend, saw me, he got scared: “What happened to you?” – he asked “Something in your eyes has changed… they look deep and empty, as if you are looking inward…” I didn't know how to explain what had occurred.

At the end of the third year of my medical studies I took a break from university and travelled to Japan, in order to practice meditation and reach enlightenment. I lived for two years in a wooden hut next to a small village temple, a few miles from Mt. Fuji, and spent hours each day in the company of the Zen teacher who lived in the temple – a wonderful man by the name of Hogen Yamahata – a man as light and free as a bird, with whom I loved meditating, running in the mountains, growing vegetables and chanting Buddhist prayers in a deep voice. Several times a year I attended a "sesshin" in his teacher's temple – a week of concentrated meditation practice for many hours each day.

During those two years I became acquainted with a different culture, way of thinking and way of life, I got used to sitting in meditation. I learned tai-chi, Eastern medicine and the Japanese language – but I did not reach the promised enlightenment. At the end of that period I returned to Israel and resumed my medical studies, while continuing to meditate daily, practice tai-chi and grow vegetables. The questions continued to burn within me.

To be is to hold onto nothing.
To be is to know nothing.
To be is to want nothing.
To be is to be nothing.

I continue my morning practice, chanting and contemplating these words. I do this in order to become stabilized in an existential insight, to which I attribute tremendous significance – that being itself is all and everything.

It is also the understanding that to be myself in the most authentic, free, profound and significant way, I need nothing: no “things”, no knowledge, no achievement and no identity whatsoever. Being itself is everything – this is the fundamental insight which sages throughout history and in all cultures have spoken and written about. The insight that they always strived to express in their life and in their being. It is within this insight, which is not merely intellectual but existential-essential, that I want to ground myself.

After I chant these words and contemplate them, I meditate. Meditation, as I understand it, is an expression of and the practice of this existential state but for me it’s also the source of profound happiness – the happiness of holding onto nothing, of knowing nothing, of wanting nothing and of being nothing. I just love meditating.

At the end of the fifth year of my studies I met in Jerusalem a young American spiritual teacher by the name of Andrew Cohen, who I was told had “reached enlightenment” and started teaching a few months earlier. From the moment of our meeting he impressed me as the most unpretentious and unassuming person I ever met. I felt immediate and deep trust in him, trust I had never felt toward anybody before, not even myself, and in his presence a kind of tough knot within me started to relax and dissolve.

In our first conversation I asked him why I wasn’t enlightened yet and he answered “because you’re afraid”. What am I afraid of? I wondered. He told me that I had to answer that question myself. After contemplating it for a day I got back to him, and told him that most of all I was afraid that I would waste my whole life and die without getting “what it’s all about and what I’m here for”. The man looked at me with shining eyes and said: “You have to treasure this fear. It will take you all the way there.”

We continued to meet every evening and talk, a small group of people who gathered for the meetings with him, about the spiritual search and enlightenment. Each meeting with the man increased my confidence that I was on the right path, and that the knowledge I was seeking was in some way already within me. Three weeks after our first meeting, while sitting on the grass lawn in the courtyard of the hospital in which I studied, my spiritual search ended with an experience that answered all my existential questions. This is what I wrote in my diary on that day:

only one
limitless wholeness
perfect oneness
inseparable consciousness and existence.
the knower is known
and the known knows itself.
not two but one
inseparable, indistinguishable.

Two months later I left medical school and joined my new spiritual teacher and the community that started forming around him in Southern England. It was the realization of all my dreams – and way beyond. About twenty of us lived in a big farmhouse, meeting every evening for meditation and conversation with the man we trusted, loved and felt deep gratitude to. We talked for hours each day – sitting at the kitchen table, working, walking in the fields and sitting around the fireplace late at night, discussing the insights we were having, the changes that we perceived in ourselves and in the relationships between us, as well as the new purpose of our lives: that of making our internal experience the reality of our lives in the world. We dreamt of creating a new social order, an expression of the fact that our true nature is perfect unity.

Within a few months this apparent picture of perfection began to disintegrate when I discovered, as each of us did sooner or later, that despite the spiritual experiences, bliss and existential confidence I experienced, my egotistical tendencies remained intact. Mistrust, arrogance, competitiveness, narrow-mindedness and narrow-heartedness, lack of self-knowledge and various destructive tendencies started expressing themselves in my and in my friends’ behavior, after we “recovered” from the waves of bliss and ecstasy. The painful disillusionment led us to realize, that in order to make our shared utopian dream reality, each one of us has to very significantly mature and develop as a human being. Many left the budding community at that point. Those who stayed, myself included, began a process of intensive and challenging work of psychological, moral and spiritual development, as individuals and as a group.

It would take an entire book to describe the process that I was part of for over two decades, during which we learned from our successes and failures, from breakthroughs and painful falls, about those factors and processes that enable and those that hinder mental, emotional, philosophical, moral, spiritual and social development in individuals or groups. Here is one example from the various paths of exploration and development that were involved – that of sexuality.

As for many of us, until I started deeply looking into it, the sexual arena was for me an unclear area loaded with unexamined ideas, and I experienced myself being powerfully and quite blindly driven by the sexual urge. What bothered me increasingly was the fact that in any friendship and intimacy that developed between me and a member of the opposite sex, I would inevitably encounter the arising of desire for her, which would inevitably impinge upon the nature of our relationship. Wishing to explore a possibility beyond this familiar dynamics, I committed myself to full celibacy for a period of one year. By the end of that year I felt that I was still only at the outset of this process, so I committed to an additional period of renunciation – and kept extending it. Thus it happened that through most of my years in the community (except for a few years in which I chose to be in a sexual relationship) I abstained from sex. Through this powerful practice I gained a significant degree of objectivity and freedom in relationship to the sexual urge, and developed a deep self-confidence, resulting from the recognition that I did not need to be victimized by this urge.

Several months before my fiftieth birthday, after more than twenty years in the spiritual community in the United States, I reviewed my life and came to the conclusion that although I have been given spiritual gifts beyond my dreams and been able to mature and develop, the world has hardly benefited from it – from me, at all. I realized that I have a moral duty to strive to change that balance. I left the community and returned to Israel with the decision to take up a new direction in life – to do whatever I can to participate in and contribute to the spiritual development of the society and culture in Israel.

After so many years away from Israel I wanted to meet spiritually-inclined people who were already working toward that goal. I sought out and started meeting with activists, thinkers and cultural leaders, and asked them how they thought the mental, moral and spiritual development of Israeli society could be facilitated. The answer I was given again and again, was: by bringing about change in education. Out of this understanding and the friendship that developed between me, Yeshayahu Tadmor and other leading educators, the Education Spirit Movement was born, and eventually this book – “Education – Essence and Spirit”.

To hold onto nothing is to be free of everything.
To know nothing is to be open to everything.
To want nothing is to be happy with everything.
To be nothing is to be everything.

This is how I end my morning meditation. This is how I want to live my life.

What is it that propels me along the course of my life, and where does it lead me?

I started out on my journey as an individual, motivated by the desire to liberate my consciousness of any limitations, to be free and to know directly the answer to the questions of existence; I continued as a participant in a process of group development, motivated by an idealistic-creative impulse. Nowadays I live and work for internal-spiritual development of society and culture. While my life’s journey appears to be comprised of separate stages I see it as moving along an unbroken path of growth and expansion, motivated by one urge, one longing – for the sacred, the mysterious, the limitless, the absolute.

Like musicality,[1] which manifests differently in different cultures and at different periods in history but manifests in every culture and in every period, and exists, although sometimes hidden, in every individual, so is the spiritual longing inherent in the human soul. Some long for God, or for a concept that symbolizes the eternal, omniscient and omnipotent being, wishing to devote their lives to serving it. Others long for an abstract ideal such as consciousness, beauty, goodness, love or truth, finding the purpose of their lives in constantly moving towards it; some find their life purpose in the wonder and glory of nature and of the mechanisms of matter; some recognize a clear goal of a realizable ideal, and strive to realize it; and some feel only a gentle stirring of intention and mysterious attraction, which they cannot even name or describe, responding to it in ways they cannot even understand. This longing has a thousand and one expressions and interpretations, and in some cases may even be abused – just as music can be diverted to serve a fascistic agenda and escapism. However, in its essence, this longing directs human beings towards the deepest, the most significant and most sacred that they can sense or imagine.

Just as musical sensitivity can be awoken and cultivated in almost any person, so can spiritual longing. Such cultivation can and should be done, of course, always in the awareness of and with great sensitivity to the person’s state of maturity and readiness, as well as their mental, environmental and cultural circumstances. And just as awakening and cultivating musical sensitivity in another can be done only by a person who has such sensitivity, or – better still, by someone who has undergone or is undergoing a process of cultivating it in themselves, only one who has awoken or is awakening to the spiritual longing and responding to its call, can facilitate and encourage such awakening in another.

In the end, where is the line that separates “me” from the “other”? Where is my “interior” and where is the “exterior”? Where do “I” end and the “not-I” begin? In the context of spiritual longing, there is no difference between inside and outside, self and other, the individual and the whole. Therefore, the journey of awakening to this longing, responding to it and surrendering to it, will always be an all-inclusive journey, which does not distinguish between the educator and the learner, between “me”, “us” and “everything”, between self, other, society and world. This is our journey – the essence and purpose of life, and the essence and purpose of education.

[1] Thanks for this metaphor are due to my wife Ruti, who is a singing teacher.

חינוך לעתיד לא ידוע

חינוך לעתיד לא ידוע
מאת: עמיר פריימן, יו"ר מועצת התנועה להעצמת הרוח בחינוך, עורך-שותף של הספר "חינוך – מהות ורוח", חבר בצוות החשיבה "רוח האדם בחינוך" של מכון מופ"ת,
המאמר התפרסם לראשונה בביטאון מכון מופ"ת מס' 49

 עד כמה מעט אנו יודעים על איך ייראה העולם בעוד עשרים שנה ניתן ללמוד מהשינויים שחלו כאן במאה שנים האחרונות. בשנת 1912 היו פה טורקים וקדחת, בתל-אביב היו שני רחובות, אמצעי התקשורת העיקרי היה מפה-לאוזן, וחדשות מעבר לים הגיעו לרוב באיחור של שבועות; אנשים התחתנו והקימו משפחה בגיל צעיר, ומעטים הרחיקו נדוד מעבר למחוז מגוריהם. מאז הוקמה פה מדינה יהודית והפכה למעצמה אזורית, החברה עברה תהליכים של חילון ואורבניזציה, התקשורת הפכה לזמינה לנו בכיסנו כל שעות היום, האינטרנט והטלוויזיה מעבירים לנו צילומים בזמן אמת מקצוות עולם וממאדים, הומצאה הגלולה ועברנו את המהפכה המינית; לחופשה אנו יכולים לבחור בין טיול הרפתקה בדרום אמריקה לבין סבב מקדשים במזרח אסיה.

דברים אלו ידועים ועם זאת קשה לרובנו להטמיע את העובדה, שהתאוצה ההולכת וגוברתבמחקר המדעי ובהתרבות הידע, בהתפתחות הטכנולוגית, בשינויים האקולוגייםובהפיכתו של העולם לכפר גלובלי, אחראית לכך שהפער– בכל התחומים – בין העולם של היום לבין העולם בעוד עשרים שנה, העולם שאליו ייצאו עם תום לימודיהם הילדים של היום, יהיה אף גדול מהפער שבין פלשתינה של שנת 1912 לבין ישראל של היום.

הלם העתיד, שכתב עליו אלבין טופלר לפני כארבעים שנה (1972), כבר כאן – והוא רק הולך ומחריף. איך נחנך, אם כך, את הילדים של היום, כך שיהיו מוכנים לחיות בעולם של עוד עשרים שנה? הניחושים העיקריים שלנו ביחס לעולם עתידי זה הם שהוא יתאפיין בקצב שינוי מהיר פי כמה מזה של היום, ושהוא מעבר ליכולת הדמיון והחיזוי שלנו. מהי אפוא המטרה שלעברה ולאורה עלינו לחנך אל מול פני עתיד לא ידוע? אני סבור, כי המטרה היא צמיחה והתפתחות אינטלקטואלית, רגשית, ערכית, מוסרית ורוחנית של האדם לאורך כל חייו, שיאפשרו לו לתרום בצורה מיטבית לחברה שסביבו ולאנושות כולה בעולם הנתון בשינוי מהיר ובלתי-פוסק.

כדי שאדם ילמד, יצמח ויתפתח בצורה זו לאורך כל חייו, נדרש שילוב של שני יסודות סותרים לכאורה אבל למעשה משלימים זה את זה: האחד הוא "עמוד שדרה" או "מרכז כובד" נפשי, שמעניק לאדם חוסן נפשי, יציבות וביטחון ומאפשר לו להתמודד בהצלחה עם שינוי מהיר ומתמיד ועם חוסר ודאות ביחס לעתיד; היסוד האחר כולל פתיחות, גמישות, סקרנות, עניין, עצמאות, יצירתיות, העזה, הנעה עצמית ועוד, המאפשרים לאדם להמשיך לחקור וללמוד, לנסות ולהתנסות, להתפתח ולהתחדש באופן דינמי ומתמשך.

חינוך לעתיד לא ידוע, שהוא גם החינוך המתאים והרלוונטי ביותר להווה, מטפח ויוצר בחניך את שני היסודות האלו. כך נבנית בו תשתית אינטלקטואלית, רגשית, ערכית, מוסרית ורוחנית המאפשרת לו לצמוח ולהתפתח כל חייו ובתוך כך לתרום להתפתחותה ולצמיחתה של החברה האנושית כולה.

להלן כמה ממרכיביו העיקריים של חינוך כזה – כשיישומו של כל מרכיב תלוי כמובן בגילו ובבשלותו הנפשית של כל תלמיד, והוא משלב לימוד, תרגול, חוויה ושיתוף:

חיבור ושייכות – חיבור לגוף (באמצעות עיסוק בספורט, ריקוד, אמנות לחימה, יוגה וכדומה), לרגשות (באמצעות טכניקות שמקורן בתחום האינטליגנציה הרגשית, משחק תיאטרלי, התבוננות עצמית ושיקוף מהסביבה), למשפחה, לקהילה, לתרבות, למסורת ולמדינה (באמצעות לימוד, חוויה ומעורבות) ולטבע (באמצעות יציאות לטבע, לטיולים, לעבודה בגן וכדומה). כדי שיהיה "מעוגן" ובעל בסיס נפשי יציב ובטוח, חשוב לאפשר לילד, בעיקר בגיל הצעיר, לחוות את עצמו כמחובר לעצמו ושייך לסביבתו הקרובה והרחבה יותר. עם זאת, חשוב גם לעודד אותו לחקור, החל מגיל ההתבגרות ולאורך כל חייו, את טיבם ואת ומשמעויותיהם של חיבורים והשתייכויות אלו. חקירה מתמשכת זו תאפשר לו להבחין בין חיבורים והשתייכויות משמעותיים ורלוונטיים לחייו לבין אלו שכבר אינם, ובעקבות זאת לחזק את הרלוונטיים ולהרפות בהדרגה מאלה שאינם נחוצים עוד.

מודעות ל"רקע" – הפניית תשומת הלב אל היבטים או אל ממדים של חווייתנו או של הווייתנו שנוכחים תמיד אבל נמצאים בדרך-כלל ברקע – התודעה, ה"עצמי", "מלאות" או "ריק", וכדומה – והתוודעות אליהם. ההרגל האובססיבי שלנו להפנות את תשומת לבנו תמיד דווקא לתופעות חולפות ומשתנות (אובייקטים שמחוץ לנו כמו גם מחשבות, רגשות, זיכרונות, תחושות וכו') מסיט את תשומת לבנו מהממדים הקבועים בהווייתנו. המסורות והדתות השונות הכירו בחשיבות העליונה של הפניית תשומת הלב והתוודעות אליהם, הן כדי להכיר במציאות המוחלטת והן כאמצעי היעיל ביותר לפיתוח "מרכז" עמוק ויציב באדם. במסורות רבות מקובל ש"דרך המלך" להתוועדות זו היא תרגול מדיטציה, שמטרתו מוגדרת לרוב בניסוחים הבאים (שאפשר לראותם גם כניסוחים שונים של אותה מטרה):

  • פיתוח מודעות לתודעה – התוודעות אינטימית עם יכולת הידיעה או עם פעולת הידיעה, שקודמת לידיעה של כל דבר ספציפי.
  • התוודעות ל"סובייקט" – לחוויית ה"עצמי", לחוויית היותי סובייקט מודע, למי שאני מעבר או קודם לכל מאפיין ספציפי או "חיצוני" שלי.
  • חוויה של ממד נצחי ואין-סופי (או ממד שמעבר לזמן ולמרחב), שהוא מרכיב קבוע אך עדין ולרוב נסתר של חווייתנו.
  • הכרה במלאות, בחיוביות, באהבה ובאושר שאינם תלויים בדבר אלא אינהרנטיים לקיום ונובעים ממנו.

ידע עצמי – שימוש בטכניקות שונות של התבוננות (רפלקציה,mindfulness ), שמטרתן לפתח באדם הכרה עצמית, תחושת יכולות (agency), שליטה עצמית, ביטחון עצמי, כבוד עצמי ועוד, באמצעות:

  • מודעות למנגנוני החשיבה, הרגש והתגובה שלנו ולהרגלים אוטומטיים הקשורים בהם, כשהמטרה היא "דע את עצמך" ברמת המנגנונים האלו (שאצל רובנו הם במידה רבה לא מודעים ואוטומטיים).
  • פתיחת מרחב ומרחק מסוים בין האדם וההתניות הביולוגיות, הפסיכולוגיות והתרבותיות שלו, שמאפשרת לו אובייקטיביות וחופש בחירה מסוימים ביחס להן.
  • הכרה של הזהות העצמית, תפיסת העולם, האמונות, הנחות היסוד וסולם הערכים שלנו, שהם תוצרי הזמן, התרבות והמקום שהוא חי בהם. הכרה כזו יכולה להעניק לאדם כבוד והערכה כמו חופש בחירה ביחס למרכיבים אלו של זהותו, ואגב כך גם לגלות לו זהות וערכים, שהם מוחלטים ואוניברסליים.

עיסוק ב"שאלות הגדולות" – הכוללות שאלות קיומיות כמו מי אני? לשם מה אני כאן? מהי משמעות החיים? מה עלי לעשות עם חיי? או שאלות הנוגעות בחוויית החיים כמו: מהי אהבה? מהו מצפון? מהו מין? שאלות שנוגעות בדילמות, לדוגמה, יחיד מול חברה וחופש מול אחריות. מתן לגיטימציה להעלאת שאלות מסוג זה, הצפתן, המשגתן ושיח בהן, בגיל ההתבגרות ואולי גם בגילאים צעירים יותר, עוזרים בהעלמת החרדה הקיומית והרגל הבריחה מהן, שלרוב מניעים ודוחפים (באופן לא לגמרי מודע) את חיינו האישיים והחברתיים. שאלות אלו "מכריחות אותנו לחזור ולבדוק את עצמנו ולהגדיר לעצמנו טוב יותר את מה שאנו באמת רוצים לומר או להשיג, דורשות מאתנו לראות דברים מנקודות מבט שונות ומאפשרות לנו להציץ אל העתיד" (אבינון, 2012: 75) ובאמצעות העיסוק בהן "מתחזקת תודעתו, מתעצבת זהותו, מותווית השקפת עולמו, נקנים ערכיו ומתגבשת תכנית חייו [של התלמיד]" (תדמור, 2012: 291).

זיקה לממד הרוחני ולחוויות של עומק ומשמעות, קדושה ונשגבות, ענווה ו"יראת שמים" – אווירה ותרבות המעודדת זיקה כזו וחוויות כאלו ניתן ליצור בבית הספר באמצעות טקסים, תפילה, מדיטציה והגות, התבוננות בטבע וביקום, התעמקות בכתבים רוחניים ופילוסופיים שונים וביצירות אמנות מעוררות השראה. זיקה וחוויות כאלו תורמות ליצירת "מרכז כובד" או "עוגן" נפשי-רוחני באדם ומעוררות אותו לשאוף תמיד אל "זה שמעבר לו", אל הנסתר והמופלא שמעבר למציאות הנגלית. קריאה ל"חינוך לרוחניות" במובן זה ניתן למצוא בספריהם של אלכסנדר (Alexander, 2004), גור-זאב (2004) ותדמור (2007).

עצמיות – דרכים לפיתוח עצמאות, חשיבה ביקורתית, אינדיבידואליות, חופש בחירה, אותנטיות, תחושת יכולות (agency), ביטחון עצמי, אחריות, כישורי מנהיגות וכדומה, פותחו ושוכללו מאוד בחינוך הדמוקרטי, בחינוך הדיאלוגי ובפדגוגיה ביקורתית, וחשוב שיאומצו גם בחינוך ה"סטנדרטי". אבל מעבר לכל מרכיבים "נגלים" ובאופן חלקי אף מדידים אלו, קיים "גרעין של עצמיות", שגולדשמידט (2012) מתאר כ"ישותו הפנימית ביותר של האדם, מה שאנו מרגישים כאנושי ביותר וכמקורי ביותר, אותו פן רוחני-אינדיוודואלי שכל אדם מנסה כל חייו לממש, [ש]נמצא מעבר ליסודות החומריים, מעבר ליסודות הנפשיים-רגשיים, מעבר ליסודות הרציונליים-הכרתיים וגם מעבר לדיון הנדוש בין תורשה וסביבה… מהות פנימית זו, אותה רוחניות-אינדיווידואלית, היא בעת ובעונה אחת גם האינדיווידואלית ביותר והייחודית ביותר לכל אדם ואדם, וגם המכילה ביותר והמקיפה ביותר. זוהי הנקודה שמתאחדים בה חוץ ופנים, אדם ועולם, אני וחברה, סובייקט ואובייקט… קיומה של נקודה זו הוא הבסיס לכל תהליך אמיתי של ידיעה והכרה… המקום שבו אני ומושא הידע חד הם." (עמ' 302). לפיתוח המודעות לאותו "גרעין של עצמיות" חשיבות עצומה מבחינת יכולתו של האדם לעמוד יציב בסערות הזמנים מחד גיסא, ופתוח להתחדשות ולשינוי מאידך גיסא.

יצירתיות – עירור ופיתוח תחושת פליאה, סקרנות, חקירה, כושר דמיון, הרפתקנות, אומץ להתנסות בחדש ובבלתי-ידוע, התייחסות חיובית ואפילו זיקה למצבים של עמימות ואי-ידיעה. גרין (2005) ניסחה זאת כך: "להצית ולהטמיע בהם [בלומדים] את אי-הנחת החקרנית, התבונית והביקורתית באשר לדברים כפי שהינם, באשר לחלופות הראויות שעדיין אינן" (עמ' 90). בפיתוח היצירתיות יש תפקיד חשוב, כמובן, לחוויה וליצירה אמנותית תפקיד דומה בעירור ובפיתוח היצירתיות יש גם למשחקים, לשימת דגש בלימודים יותר על ניסוח ועל פיתוח שאלות מאשר על מתן תשובות, להתעכבות על מצבים של אי-ידיעה והתרגלות להם, ליציאה ל"הרפתקאות" אינטלקטואליות והתנסויות חברתיות, בדרכים שפותחו בבתי ספר וולדורף, מונטסורי ואחרים.

הדרך הטובה ביותר לחיזוק כל המרכיבים האלו בחינוך היא משיכת אנשים איכותיים להוראה, שינוי הדגשים בהכשרת המורים ופיתוח השתלמויות למנהלים ולמורים בכיוונים אלו. חינוך אמיתי מבוסס יותר מכול על דוגמה אישית, ורק אנשי חינוך שהם עצמם אנשים לומדים, חוקרים ומתפתחים, לא רק מבחינה מקצועית אלא גם מבחינת אישיותם ואנושיותם, יוכלו באמת לחנך ולהכין את חניכיהם לעתיד לא ידוע. ככל שניתן, עלינו להיות בעצמנו ולהכשיר ולעודד את חניכינו, את הסטודנטים להוראה, את המורים ואת מנהלי בתי הספר, להיות בתהליך מתמשך של צמיחה ושל התפתחות אינטלקטואלית, רגשית, ערכית, מוסרית ורוחנית לאורך כל חייהם. אין דבר ממלא ומספק מכך.


אבינון, י' (2012). חינוך לחיים בעלי משמעות. בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – מהות ורוח (עמ' 80-69). תל-אביב: מכון מופ"ת
גולדשמידט, ג' (2012). על מהות האדם ומהות החינוך. בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – מהות ורוח (עמ' 307-303). תל-אביב: מכון מופ"ת
גור-זאב, א' (2004). לקראת חינוך לגלותיות: רב-תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם וחינוך-שכנגד בעידן הפוסט-מודרני. תל-אביב: רסלינג.
גרין, מ' (2005). על מהותה וייעודה של הפילוסופיה החינוכית. בתוך נ' אלוני (עורך), כל שצריך להיות אדם – מסע בפילוסופיה חינוכית (עמ' 88­-90). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת.
טופלר, א' (1972). הלם העתיד. תל-אביב: עם עובד.
תדמור, י' (2007). חינוך כחוויה קיומית. תל-אביב ועמק יזרעאל: מכון מופ"ת והוצאה אקדמית יזרעאל
תדמור, י' (2012). קיומיות, רוחניות ומהותיות בחינוך. בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – מהות ורוח (עמ' 291­-297). תל-אביב: מכון מופ"ת.
תדמור, י' ופריימן, ע' (2012) (עורכים), חינוך – מהות ורוח. תל-אביב: מכון מופ"ת.
Alexander, H. A. (2004). Spirituality and ethics in education: Philosophical, theological and radical perspectives. Brighton, Portland: Sussex Academic Press

מסע החיים – מאמר שלי בספר “חינוך – מהות ורוח”

תשובתי הראשונה לשאלה "מהי ליבת החינוך ותכליתו?" היא, אינני יודע. לא כהתחכמות, לא כטענה פילוסופית ולא כמצב תודעה, אלא פשוט כמקום שאני מוצא בו את עצמי כרגע לנוכח השאלה. מצב מוכר היטב, ועם זאת תמיד לא נוח. ממנו אתחיל ואראה אם אוכל לגלות דבר-מה שעדיין אינני יודע.

אינני איש חינוך במובן הפורמלי של המושג, ואם יש לי משהו לתרום לשיח, הרי הוא רק מניסיוני האישי ומהתבוננותי. לכן, השאלה על ליבת החינוך ותכליתו מפנה אותי אל ציר חיי ואל תכליתם. מציר זה נובעות ואליו מתקבצות בחירותי והחלטותיי המשמעותיות ביותר, והוא הולך ומסתמן בד בבד עם התקדמותי לאורכו, מונחה על ידי תחושה עמומה של כיווניות, משמעות ותכלית, מונע על ידה ויוצר אותה בעת ובעונה אחת. מהי אותה כיווניות? לאן היא מובילה? לאן אני הולך?


את יומי אני פותח בתרגול רוחני. אני קורא לו "תרגול", מכיוון שאני עושה אותו בקביעות במטרה ליצור בי נטייה ומשיכה מסוימים, ו"רוחני", שכן מילה זו היא בשבילי מעין חץ מורה, המצביע על הדחף או הכמיהה העמוקים והגבוהים ביותר שבי, אל מהותי ואל תכלית קיומי. את הנטייה והמשיכה למהות ולתכלית הבלתי-נתפסות הללו אני מבקש לחזק בתוכי.

תכניו וצורתו של התרגול היומי שלי עברו לא מעט גלגולים מאז התחלתי בו, לפני כשלושה עשורים; בשנים האחרונות אני מתחיל אותו, מדי בוקר, במשפטים הבאים, שניסחתי בעצמי ולעצמי:

אל השלמות, החופש והיופי אכוון את לבי תמיד.
תאיר כוונה זו את דרכי ותשרה על כל מעשי.
בעקבותיה אלך כשעיניי עצומות, לבי ער ורוחי איתנה.


התכוונות זו, שאני מבטא אותה במשפטים לעיל, החלה להתעורר בי בשנה-שנתיים האחרונות של לימודי בתיכון, ואני מודע לכמה גורמים שעוררו אותה בי או אותי אליה. אחד מהם היה המורה שלי לביולוגיה, יעקב יעקובסון, שהיה איש דתי ואיש מדע, שהאמין בסיפור התנ"כי על בריאת העולם והיה מוקסם מתורת האבולוציה הדרוויניסטית. הוא שיתף אותנו, התלמידים, בהתלבטויותיו בשאלות על האמת המוחלטת והיחסית, על טבע הידיעה האנושית, ועל השוני בין ידיעה אמונית ומדעית, והיה האדם המבוגר הראשון, ככל הזכור לי, ששמעתי אותו מודה בהתלבטויות פילוסופיות-קיומיות כאלו.

בעידודו של המורה לביולוגיה קראתי, לאט, במאמץ ניכר אך גם בשקיקה, את ספרו של הפילוסוף תומאס קון המבנה של מהפכות מדעיות. ספר זה חולל מהפכה בתוכי: מתוך הקריאה בו הבנתי כי כל דרך החשיבה שלי, תודעתי עצמה, כלואה בתוך "פרדיגמה" – הנחת יסוד שאת אמיתותה אני מניח מראש. וכך קרה שבגיל 17 הגדרתי לעצמי את מטרתי הראשונה בחיים: לשחרר את תודעתי מכל הנחת יסוד, ואם אין זה אפשרי – לפחות לאפשר לה לנוע בחופשיות בין הנחות יסוד שונות.

גורם נוסף בהתעוררותי הרוחנית היה סמינר "גשר", שאליו יצאתי עם כיתה מבית הספר שלי. באותו סוף שבוע בצפת ראיתי בפעם הראשונה בחיי אנשים מתפללים בלהט ומתוך התכוונות למשהו נשגב, נעלם, בלתי-נתפס – לאותו אלוהים שסבי אמר לי בנחרצות, בילדותי, שאינו קיים. הרבה מעבר לכך אינני זוכר מאותו סוף שבוע, אבל את הדרך מתחנת האוטובוס לביתי, לאחר תום הסמינר, אני זוכר היטב: ריחפתי לאורך שדרת הברושים הארוכה, מזמר פסוקים מתהילים ורגלי לא נוגעות בקרקע. הייתי מאושר ולא ידעתי למה.


שירותי הצבאי עיכב את המשך מסעי הרוחני, אבל עם סיומו, כשהתחלתי ללמוד רפואה בירושלים, חזרתי אליו במרץ מחודש ועם הגדרה חדשה של מטרת חיי: לדעת את המציאות ידיעה בלתי-אמצעית וחפה מהשפעתם המעוותת של כל התניה או רעיון. הגדרה חדשה זו הייתה קשורה לעניין שפיתחתי באותה תקופה בתרגול הזן ובהבטחה שלו ל"הארה", מושג המבטא ידיעה ישירה וצלולה של המציאות.

עניין זה הביא אותי, באמצע שנת הלימודים הראשונה שלי, לבלות שלושה ימים ב"סדנת הארה", בה חזרתי והתבוננתי שוב ושוב, באינטנסיביות רבה, בשאלה "מי אני?" ובתשובות השונות שעלו בי לנוכח שאלה זו. ביומה האחרון של אותה סדנה, בשעה שעמדתי בראש גבעה והשקפתי אל העמק שמתחתי, הבנתי: באמת אינני יודע מי אני, ולפיכך גם איני יודע בשביל מה אני כאן ואיך עלי לחיות את חיי; ועד שלא אדע זאת, אני מבזבז את זמני. באותו רגע התגבשה בי מחויבות נחושה ואפילו נואשת למצוא את התשובות לשאלות אלו.

בתום אותה סדנה, כשחזרתי לדירתי וראה אותי שותפי לדירה וללימודים, שהיה גם חברי הטוב ביותר, הוא נבהל: מה קרה לך? – הוא שאל – משהו בעיניים שלך השתנה… הן ריקות ועמוקות, כאילו אתה מסתכל פנימה… לא ידעתי להסביר לו את שקרה.

בסוף השנה השלישית ללימודי הרפואה לקחתי חופשה מהלימודים ונסעתי ליפן, כדי לתרגל מדיטציה ולהגיע להארה. חייתי שנתיים בבקתת עץ ליד מקדש כפרי קטן, קילומטרים ספורים מהר פוג'י, וביליתי שעות מדי יום בחברתו של מורה הזן שחי במקדש – איש קסום ושמו הוגן ימהטה, קליל וחופשי כציפור דרור, אתו אהבתי למדוט, לרוץ בהרים, לגדל ירקות ולזמר בקול עמוק תפילות בודהיסטיות. כמה פעמים בשנה נסעתי ל"סשין" במנזר של המורה שלו – שבוע של תרגול מדיטציה מרוכז, במשך רוב שעות היום והלילה. בשנתיים אלו הכרתי תרבות, צורת חשיבה ואורח חיים שונים לחלוטין משהכרתי, התרגלתי לשבת במדיטציה ולמדתי טאי-צ'י, רפואה מזרחית ואת השפה היפנית – אבל להארה המיוחלת לא הגעתי. בסוף השנתיים חזרתי לארץ והמשכתי בלימודי הרפואה, בעודי ממשיך למדוט מדי יום, לתרגל טאי-צ'י ולגדל ירקות. השאלות המשיכו לבעור בי.


להיות זה לא לאחוז בכלום.
להיות זה לא לדעת כלום.
להיות זה לא לרצות דבר.
להיות זה לא להיות דבר.

בחזרה על מילים אלו ובהגות בהן אני ממשיך את תרגול הבוקר שלי. אני עושה זאת כדי להיות מעוגן בתובנה קיומית, שאני תופס אותה כבעלת חשיבות עצומה: שההוויה עצמה היא הכול ואין בלתה.

זו גם התובנה שכדי להיות עצמי באופן המקורי, האותנטי, החופשי, העמוק והמשמעותי ביותר איני צריך דבר: לא רכוש, לא ידע, לא הישג ולא זהות כלשהי. ההוויה עצמה היא הכול – זו התובנה הבסיסית שעליה דיברו וכתבו, או לא דיברו ולא כתבו, אבל תמיד הביעו בחייהם ובהווייתם אנשי רוח בכל הזמנים והתרבויות. בתובנה זו, שאינה רק שכלית אלא קיומית-מהותית, אני רוצה להיות מעוגן תמיד.

אחרי שאני חוזר על מילים אלו ומתעמק בהן, אני שוקע במדיטציה. מדיטציה, כפי שאני מבין אותה, היא ביטוי ותרגול של המצב הקיומי הזה, אבל בשבילי היא גם מקור לאושר עמוק – האושר של לא לאחוז בכלום, לא לדעת כלום, לא לרצות דבר ולא להיות דבר. אני פשוט אוהב למדוט.


בסוף השנה החמישית ללימודיי פגשתי בירושלים במורה רוחני אמריקאי צעיר ושמו אנדרו כהן, ששמעתי ש"הגיע להארה" והתחיל ללמד זמן קצר לפני כן. מרגע פגישתנו הוא עשה עלי רושם של אדם חסר פוזות וחף מחשיבות עצמית, שכמותו טרם פגשתי בחיי. חשתי אמון עמוק כלפיו, אמון שלא נתתי עד אז באיש, אף לא בעצמי, ובחברתו כמו החל משהו נוקשה ומכווץ להינמס ולהירגע בתוכי.

בשיחתנו הראשונה שאלתי אותו מדוע טרם זכיתי להארה, והוא ענה לי: "כי אתה מפחד". ממה אני מפחד, תמהתי, והוא אמר לי שעל שאלה זו יהיה עלי לענות בעצמי. אחרי שעות ארוכות של התבוננות חזרתי אליו, ואמרתי לו שיותר מכול אני מפחד מהאפשרות שאבזבז את חיי ואמות מבלי לדעת מה כל זה ובשביל מה אני כאן. האיש הביט בי בשמחה רבה וענה: שמור על הפחד הזה היטב. הוא יוביל אותך אל יעדך.

המשכנו להתראות מדי ערב ולשוחח, ביחד עם קבוצת אנשים קטנה שהתקבצה למפגשים אתו, על החיפוש הרוחני ועל מהות ההארה. כל פגישה עם האיש חיזקה את ביטחוני בכך שאני על הדרך הנכונה, ושהידיעה שאני מבקש כבר נמצאת בי. שלושה שבועות לאחר פגישתנו הראשונה, כשישבתי על הדשא בחצר בית החולים שבו למדתי, הגיע החיפוש הרוחני שלי אל סופו בחוויה שענתה על כל שאלותיי הקיומיות. כך כתבתי באותו יום ביומני:

רק אחד
שלמות אינסופית
אחדות מוחלטת
תודעה וקיום לא נפרדים.
היודע הוא שנודע
והנודע את עצמו יודע.
לא שניים אלא אחד
ללא פיצול והפרדה.


חודשיים אחר כך עזבתי את לימודי הרפואה והצטרפתי למורה הרוחני החדש שלי ולקהילה שהתחילה להתהוות סביבו בדרום אנגליה. הייתה זו התגשמות כל חלומותיי – והרבה מעבר להם. גרנו כ-20 איש בבית חווה גדול, נפגשנו מדי ערב למדיטציה ולשיחות עם האיש, שרחשנו לו אמון, אהבה והכרת תודה עמוקים, ושוחחנו שעות מדי יום, סביב שולחן האוכל, תוך כדי עבודה, טיול בשדות, ומול האח בשעות הלילה המאוחרות, על התובנות שגילינו, על השינויים שראינו בעצמנו וביחסים בינינו כתוצאה מהן, ועל המטרה החדשה של חיינו: להפוך את חווייתנו הפנימית למציאות של חיינו בעולם. חלמנו ליצור קיום חברתי חדש, ביטוי לעובדה שאחדות מושלמת היא טבענו האמתי.

בתוך כמה חודשים החל החלום האידילי להתפוגג כשגיליתי, כפי שגילה כל אחד ואחת מאתנו במוקדם או במאוחר, שלמרות החוויות הרוחניות, האושר והביטחון הקיומי שהיו מנת חלקי, נטיותיי האגואיסטיות לא השתנו, וחשדנות, יהירות, תחרותיות, צרות-מוחין וצרות-לב, חוסר מודעות עצמית ונטיות הרסניות שונות חזרו להכתיב הרבה מהתנהגותי ומהתנהגות כולנו, לאחר ש"התאוששנו" מגלי האושר והאקסטזה. ההתפכחות הכואבת הביאה אותנו להבנה, שכדי להגשים את החלום האוטופי המשותף שלנו עלינו, כל אחד ואחת מאתנו, להתפתח באופן משמעותי מאוד כבן-אדם או כבת-אדם. רבים עזבו את הקהילה המתהווה. לאלו שנותרו, ואני בתוכם, התחילה עבודה אינטנסיבית ומאתגרת של התפתחות נפשית, מוסרית ורוחנית, כיחידים וכקבוצה.

לא אוכל לסכם את התהליך שהשתתפתי בו במשך כשני עשורים, שבו למדנו מהצלחותינו ומכישלונותינו, מפריצות דרך ומנפילות כואבות, על התהליכים והגורמים שמאפשרים ועל אלו שמעכבים התפתחות נפשית, רגשית, פילוסופית, מוסרית, רוחנית, חברתית וערכית באדם ובקבוצה. כדי להמחיש את הדברים אביא דוגמה אחת מני רבות לכיווני החקירה וההתפתחות השונים – הדוגמה של מיניות.

כמו רוב בני האדם, עד שהתחלתי ללמוד אותו ברצינות היה לי תחום המיניות מעורפל ועמוס ברעיונות לא בדוקים, ואת עצמי חוויתי שוב ושוב כמונע בעוצמה ובצורה די עיוורת על ידי הדחף המיני. הדבר התחיל להטריד אותי במיוחד כאשר שמתי לב, שאיני יכול לחוות קרבה ואינטימיות עם אישה מבלי שאוטומטית תתעורר בי תשוקה מינית אליה, ושמיד ישתנה טבע היחסים בינינו. כדי ללמוד את העניין לקחתי על עצמי שנה של התנזרות מכל פעילות מינית, ומכיוון שבסופה הרגשתי שאני רק מתחיל בתהליך, הארכתי את נדר ההתנזרות שלי בעוד שנתיים ושלוש. כך היה, שברוב שנותיי בקהילה (מלבד שנים אחדות שבהן בחרתי להיות ביחסים זוגיים) התנזרתי ממין. התוצאה של תרגול רב-עוצמה זה הייתה מידה משמעותית של אובייקטיביות וחופש ביחס לדחף המיני, וביטחון עצמי עמוק, שנובע מהידיעה שאין לדחף זה שליטה עלי.


כמה חודשים לפני יום הולדתי החמישים, אחרי יותר משני עשורים שבהם חייתי בקהילה הרוחנית בארה"ב, עשיתי חשבון נפש וראיתי, שאף על פי שהתעשרתי באוצרות רוחניים מעבר לכל חלומותיי, שהתפתחתי וצמחתי, העולם עדיין לא הרוויח כמעט דבר מקיומי בו. החלטתי שמין הדין שאשנה את המאזן. עזבתי את הקהילה וחזרתי לישראל בהחלטה לתת כיוון חדש לחיי: לעשות ככל שאוכל כדי להשתתף בהתפתחות רוחנית של החברה והתרבות כאן ולתרום לה.

אחרי שנים כה רבות מחוץ למדינה רציתי להכיר אנשים בעלי זיקה רוחנית שכבר פועלים למען התפתחות החברה. חיפשתי והתחלתי להיפגש עם אנשי רוח ועשייה בעלי השפעה בתרבות, ולשאול אותם: כיצד לדעתכם ניתן להביא להתפתחות נפשית, מוסרית ורוחנית של החברה בארץ? התשובה שקיבלתי שוב ושוב הייתה: באמצעות שינוי בחינוך. מתוך תובנה זו ובזכות השותפות הרעיונית והידידות שנרקמה ביני לבין ישעיהו תדמור ואנשי חינוך נוספים, נולדה התנועה להעצמת הרוח בחינוך, ובהמשך גם ספר זה "חינוך – מהות ורוח".


לא לאחוז בכלום זה להיות פתוח לכל.
לא לדעת כלום זה להיות מודע לכל.
לא לרצות דבר זה לשמוח בכל.
לא להיות דבר זה להיות הכול.

כך אני מסיים את מדיטציית הבוקר שלי. כך אני רוצה לחיות את חיי.


לאן, אם כן, מצביע הציר שעובר לאורך חיי ומסתמן על ידם? מה מניע אותו ולאן הוא מכוון?

התחלתי את מסעי כיחיד, מונע על ידי רצון לשחרר את תודעתי מכל מגבלה, להיות חופשי ולדעת ידיעה ישירה את התשובות לשאלות הקיום; המשכתי כשותף בתהליך של התפתחות קבוצתית, מונע על ידי דחף אידיאליסטי-יצירתי; וכיום אני חי ופועל למען התפתחות עומק, התפתחות פנימית, של החברה והתרבות. למרות חלוקה אפשרית זו לשלבים, אני תופס את מסע חיי כנע על מסלול רציף של צמיחה והתרחבות, מונע על ידי דחף אחד, כמיהה אחת – אל הנשגב, המופלא, השלם, האינסופי.

כמו מוזיקליות,[1] שמופיעה בצורות שונות בתרבויות ובזמנים שונים, אבל מופיעה בכל תרבות וזמן וקיימת, גם אם לעתים חבויה, בכל אדם, טבועה גם הכמיהה הרוחנית בנפש האדם ובמהותו. יש הכמהים לאלוהים, או למושג אחר שמסמל להם את ההוויה הנצחית והכול-יכולה, ומבקשים לעָבדו ולשרתו בחייהם; יש הכמהים אל אידאל מופשט כמו מודעות, יופי, טוב, אהבה או אמת, ומוצאים את משמעות חייהם בתנועה תמידית לעברו; יש המוצאים את תכלית החיים בהתפעמות מהפלא ומהפאר של הטבע ושל מנגנוני עולם החומר; יש הרואים לנגד עיניהם מטרה ברורה של אידאל מוחשי ושואפים להגשימו; ויש החשים רק תנועה עדינה של התכוונות ומשיכה מסתורית שאינם יכולים לתת לה שם או דמות, והם מגיבים אליה בדרכים שאינן ברורות אפילו להם עצמם. אלף ואחד מופעים ופרשנויות לכמיהה זו, ובחלק מהמקרים היא גם מנוצלת בשירות מטרות לא-לה – כשם שמוזיקה יכולה לשרת גם אג'נדות פשיסטיות וגם בריחה מהמציאות. אבל במהותה, מפנה כמיהה זו את האדם אל הנשגב, המשמעותי והעמוק ביותר שיכול הוא לחוש או לשער לעצמו.

כשם שאת הרגישות המוזיקלית אפשר לעורר ולפתח בכל אדם כמעט, כך גם את הכמיהה הרוחנית. פיתוח זה יכול וחייב להיעשות, כמובן, תמיד מתוך מודעות ורגישות רבה למידת בשלותו ומוכנותו הטבעית של האדם, ולנתונים הנפשיים, הסביבתיים והתרבותיים שלו. כשם שעירור ופיתוח רגישות מוזיקלית יכול להיעשות רק בידי מי שלו עצמו רגישות כזאת, או – עדיף – מי שעבר או עובר תהליך של התפתחות רגישות כזאת בעצמו, כך יכול רק מי שהתעורר או מתעורר בעצמו לכמיהה הרוחנית, נענה לה ומגיב לקריאתה, לאפשר ולעודד התעוררות כזאת באחר.

ובסופו של דבר, איפה עובר הקו שמפריד בין מי שאני לבין ה"אחר"? היכן בי הפנים והיכן החוץ? איפה אני נגמר ומתחיל ה"לא אני"? ברובד שאנו מדברים עליו, הרובד של הכמיהה הרוחנית, אין הבדל בין פנים וחוץ, בין האדם והזולת, בין הפרט והכלל. לכן המסע של התעוררות לכמיהה זו, היענות לה והתמסרות אליה, הוא תמיד מסע חובק-כול, שאינו מבדיל בין מחנך ומתחנך, בין "אני" "אנחנו" ו"כל זה", בין אדם, זולת, חברה ועולם. זהו המסע שלנו – ליבת החיים ותכליתם, ליבת החינוך ותכליתו.

[1] תודתי לרותי, רעייתי המוזיקאית, על מטאפורה זו

לאתר הספר "חינוך – מהות ורוח"

את עצמנו אנחנו לא רואים

  • למשרדו של ראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים נכנסה אישה מטופחת בעלת מבטא רוסי כבד, שהציגה עצמה כרופאת משפחה והסבירה שהיא הופנתה אליו על-ידי עמיתתה "שאמרה לי שיש לך הרבה ניסיון עם בעיות כמו שלי". "ומהי הבעיה שלך?" התעניין הפסיכיאטר. "אני יודעת שזה נשמע מוזר," אמרה האישה, "אבל הקג"ב הטמין מכשיר מתוחכם בקיר הקליניקה שלי, שקורא את מחשבותיי וחוזר עליהן בקול רם. הם מנסים להוציא אותי מדעתי." לאחר בירור עדין נוסף שאל אותה הפסיכיאטר אם היא יודעת מהי סכיזופרניה פרנואידית. "כמובן," ענתה האישה, "אני יודעת את ההגדרה מהספרים, אבל מלבד זאת יצא לי כבר להיתקל, במסגרת עבודתי, בכמה אנשים שסבלו מהפרעה נפשית זו." "אבל אני חושבת שיש פה חוסר הבנה," המשיכה במבוכה קלה, "אני לא באתי אליך כדי שתקבל אותי לעבודה במחלקה שלך, אלא כדי שתעזור לי להיפטר מהמכשיר שבקיר הקליניקה שלי…"
  • "הבעיה העיקרית של המדינה שלנו היא האקלים החברתי שיצרו פה הפוליטיקאים והטייקונים ששולטים בכלכלה, בחינוך ובתקשורת, ושבו רדיפת כבוד וממון, מאבקי כוח, ניכור וחוסר אמון הם הנורמה," אמר ד.ח. מפעילי המחאה החברתית. התבוננתי בו בודק באיפון שלו, בפעם השלישית מאז התחלנו את שיחתנו, את מספר ה"אהבתי" שהתווספו לדף פייסבוק של המפלגה החדשה שלו. "והמפלגה שלך ושאר המפלגות החדשות באמת מציעות אלטרנטיבה לאלה?" – שאלתי. "תראה," אמר, "אני לא הולך להשמיץ פה את המפלגות המתחרות אבל המפלגה שלנו, לפחות, לא רק מדברת על שוויון, ערבות הדדית וסולידריות, אלא גם עומדת מאחורי המילים האלו. בשבילנו אלו לא רק סיסמאות, אלא יש לנו הצעות מאוד קונקרטיות וברורות כיצד לשנות את סולם העדיפויות החברתי והכלכלי, וכאשר נגיע לכנסת נקדם אותן בחקיקה, בהקצאת משאבים, בחינוך, בתקשורת…"

שני הקטעים הללו מייצגים סיטואציות שהייתי עד להן – הראשונה כסטודנט לרפואה והשנייה כחוקר דינמיקות עומק של תנועת השינוי הנוכחית. הסיטואציה הראשונה מתייחסת, אמנם, למצב פתולוגי חריג – אבל האם ייתכן שאי-יכולתה של האישה להכיר במצבה ולהתמודד אתו אינו שונה כל-כך ממצבו של פעיל המחאה, שמשוכנע שהוא בסדר ושהבעיה נמצאת "בקיר"? ואנחנו – מה אתנו? מה אנחנו לא רואים על עצמנו?

  • "הייתי יורה בו!" – הרגשתי את הדם עולה לראשי – "איזו אלימות! איזה *$^%#@!" מושא שנאתי המשיך לשעוט על הכביש לפני, בלתי-מודע לחלוטין לכעס העז שעורר בי. רגע לפני כן, כשניסיתי לעבור נתיב שמאלה, לפניו, הוא התעלם במכוון מהאיתות שלי והגביר מהירות כדי למנוע זאת ממני. והאידיוט עוד מקשקש בניחותא בטלפון! התגברתי על הכעס ולחצתי על דוושת הגז – אני כבר באחור לפגישה. מכונית שבנתיב מימיני ניסתה בהיסוס להשתחל לנתיבי, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להיות אדיב. הגברתי מעט את המהירות כדי לחסום אותה – אני ממהר, לכל הרוחות! "איזה נהגים יש פה בארץ", התלוננתי בפני בת-שיחי בטלפון, "את כל האגרסיביות והנבזות שלהם הם מוציאים בכביש…"

הייתכן שלא רק האנשים שסביבנו אינם מודעים להתנהגויות בעייתיות שלהם, אלא גם אנחנו? הייתכן שאנשים סביבנו רואים עלינו דברים גדולים וחשובים, שאנחנו לא מסוגלים לראות על עצמנו? זו מחשבה מפחידה. ואם היא נכונה, מה עלינו לעשות?

תשובה אחת אפשרית נותן לנו ויליאם שייקספיר, במילותיו של קסיוס במחזה "יוליוס קיסר" (מערכה שנייה, תרגום חופשי ומקוצר):
קסיוס: "אמור לי, ברוטוס הטוב, התוכל לראות את פניך?"
ברוטוס: "לא, קסיוס, כי העין יכולה לראות את עצמה רק במראה, או בעצמים אחרים."
קסיוס: "כיוון שאתה יודע שאינך יכול לראות את עצמך אלא במראה, אהיה אני לך מראה, ובענווה אאפשר לך לראות את שבעצמך אינך מכיר עדיין."


את המאמר הזה כתבתי למגזין אדם-עולם, בעקבות בקשה לכתוב מאמר לסדרה על “דברים שאנו לא רואים”, והוא התפרסם בגיליון שיצא זה עתה.

חינוך שכנגד – תשובתו של פרופ’ אילן גור-זאב ז”ל לשאלה “מהו חינוך?”

בסוף שנת 2011 גילה פרופ’ אילן גור-זאב , אחד הפילוסופים הישראלים החשובים של ימינו, כי הוא חולה בסרטן סופני, וזימן את כל חבריו ותלמידיו למפגש פרידה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. למחרת היום נפטר.

חודשים ספורים לפני פטירתו כתב גור-זאב מאמר לספר “חינוך – מהות ורוח“, שיצא לאחרונה בהוצאת מכון מופ”ת ובו 38 מאמרים העוסקים בשאלה: מהו בעצם חינוך? במאמר, שכותרתו “הפילוסופיה של החינוך והזימון ל’שיבה הביתה אל האין’, סיפר גור-זאב, בחשיפה נדירה, על ילדותו בשכונת חליסה שבוואדי רושמייה בחיפה וכיצד עיצבה זו את תפיסתו הפילוסופית-חינוכית, אותה הוא מכנה “חינוך-שכנגד”.

“…נולדתי ביום גשום במיוחד בחורף 1955 בוואדי חליסה שבחיפה שטופת השמש הציונית, שביקשה בכול כוחה להיות בה בעת הומניסטית ואף לחולל משמעות, ייעוד ומוצא שקט מזעקות השבר של אמהות ואבות, שאחרי שכבו האורות והשכנים עלו על יצועם, השתחררו מהם בפראיות בלתי-נשלטת הסודות הכמוסים, הטרגדיות המודחקות והזיכרונות מהילדים שנטרפו “שם”, לאחר שבשעות היום נרתמו כמעט-בהצלחה כוחות הנשמה למאמץ יצירתה של מראית-עין לנורמאליות כנקודת זינוק להתחדשות רוחנית לאומית, או למצער, להולדתם של צברים ולטיפוחם כבני אדם המסוגלים לשמור על שפיות הדעת, שלא לומר שותפים לכינונה של חברה מתוקנת. וכך, דרך משל, כבר מילדותי המוקדמת עלי הוטל להיות כנר גאוני או סופר חשוב במיוחד. בשום פנים ואופן לא ניתן היה להתפשר עם אמא שלי על פחות מזה. ההקשר לא היה אישי בלבד והוא פרש כנפיים לזירות חברתיות, ציבוריות והיסטוריות. לא שכחתי זאת גם כשהקמתי ואני בן ארבע עשרה, את מעוזי בית”ר בחיפה, בכפר אתא ובקרית מוצקין ולימדתי את ה”חניכים”, מה נורא, כי כל אחד מהם חייב לומר לעצמו או לעצמה: “אשמע לקול מפקדי כלקול מצפוני”… חליסה לא הייתה רק זירת עדות לנוכחות המחוקה של השכנים הערבים שעזבו בבהלה והשאירו חלומות על עתיד טוב יותר, פרימוסים, חרסינות צבעוניות ובתי אבן אבלים: לנו, לילדים, חליסה הייתה בה בעת גם ארץ השמש המלטפת, ואדי של עוני, פלאים ותקווה. הו, התקווה! חליסה הייתה שגרירות המתמסרת לייצוג ההבטחה ההומניסטית, שבתנאי “ניקיון” יש סיכוי להתקדמות הידע, המידות הטובות והאיזון הנפשי, הלאומי והאפיסטמולוגי.  אם רק נהיה די אמיצים.

“…בשכונת העולים האשכנזים שזה עתה הגיעו מגיא ההריגה כדי לבחון את ההבטחה לחידוש החיים ואולי אף לחיים ראויים כשכחה אישית וכזיכרון לאומי, הייתה נוכחות עזה לנגוהות השמש ההומניסטית, על כל פנים עד לשקיעת החמה באופק המערב, שניתן היה להתפעל ממנה מהמרפסת הצופה אל הים התיכון ואל נמל חיפה העמלני. לאור המיוחד הזה שהמוקד שלו שוקע מדי ערב במערב הייתה נוכחות חיונית כל היום כולו, עד להיווצרות הסדקים בעמלנות האובססיבית ובסדר היום הצפוף של האנשים העניים והשבורים הללו, שהגיעו לוואדי חליסה כדי להעמיד במבחן את ההבטחה לשכחה, לאיזון בין כוחות החיים לזימוני השקט שבאיבוד לדעת ואולי אפילו לתקווה; תקווה לחיים. תקווה לחיים חדשים שבהם הסבל חסר הפשר והתכלית עוברים מטאמורפוזה לכדי חריגה מן הסתמיות ואולי אפילו הצלחה לחולל כאן התחלה חדשה, תחייה רוחנית וקוממיות לאומית האוצרת בחובה טרנסצנדנציה כאלטרנטיבה לגלותיות כייעוד מזה, ולהיספגות בדבריוּת גרידא, מזה. האור ההוא של ילדותי בחליסה של שנות החמישים כבר איננו בנמצא תחת השמים הפוסט-מטאפיזיים בשנת 2011.”

“…כיום החינוך כשאלה פתוחה אינו ממוקם עוד בלוקוס קבוע ומסוים. החינוך הראוי ממוקם תמיד בזירה זו או אחרת, אולם החינוך-שכנגד מודע לכך שייעודו הוא חניכה ראויה לקראת חיים באורחה לקראת הארוטיקה של נוודות-העד בין – לבין. ככזאת היא מהווה מופת לחיוניות החיים, לצמיחה שהִנה האחר לחלוטין לזימונים היריבים של “השיבה-הביתה”; רוגשת שמחה מאלתרת בצומת זמנים, חללים והשתאויות. תמיד בצומת או בחציית גבולות. מאלתרת-עד-אוהבת חיים.”

“החינוך-שכנגד שונה מהחינוך המנרמל כבר בכך שמלכתחילה אין לו “מקום”, קל וחומר שקץ מסעה של האורחה אינו ייעודו אלא אתגר שעליו מוטל עליו להתגבר. החינוך-שכנגד מתארע, והוא אינו “נמצא” בזירה מוגדרת בלבד. הוא אוטופי וככזה הנו התארעות בתנועה; התארעות שאינה אופקית בלבד, כמו ההצלחה ב”כוכב נולד” ואינה אנכית בלבד, כמו התפילה בדתות המונותאיסטיות, אינה קבועה ואינה ניתנת לניתוח, לפירוק, לביוּת ולמשטוּר בלתי-פרובלמטי – גם כאשר מצמצמים אותה לכדי אתגר הכלוא בזירה מוגדרת כגון הזירה הפרֶה-מודרנית, הזירה המודרנית או הזירה הפוסט-מודרניסטית.

“החינוך-שכנגד לעולם אינו מתפתח במקום מסוים ואין הוא צומח בשירותם של אינטרסים מוגדרים ושל גבולות נתונים. את אלה עליו לחצות בדרך לזירות האחרות שגם אותן יחצה, שגם מהן יחרוג, אך בעיקר עליו להכשיר את עצמו לקיום מתוך הסדקים שבגבולות, לאין-סופיות המסע בחלל שבין הזירות השונות, גבולותיהם התובעניים של יחסי הזמן-חלל המשתנים ואפשרויותיהם הייחודיות של מצבים היסטוריים, גופניים, מוסריים ורוחניים מגוונים ואף שונים בתכלית.

“…החינוך-שכנגד הוא אמירת “הן” רבתי לאהבת החיים, אחריות רליגיוזית כאוטופיה נגטיבית האפשרית אפילו בעידן מהירויות-העל, בינות לזירות השונות, למהירויות השונות, למרחבים הפרֶה-מודרניים, המודרניים והפוסט-מודרניים, ולנוכחויות הקדושה האלוהית, הקדושה שבהריגה ההומניסטית של האלוהים ולנוכחות גלות הקדושות כולן לטובת האקזיסטנציה של פני השטח והזימון ל”שיבה הביתה” אל האין לצלילי המוזיקה של האקסטזיס היורש את הפואזיס. בין הזירות, מתוך הסדקים ולנוכח האין-סופיות שהאנושות מהווה בה שאלה מכרעת ופירור קטון בכוכב נידח,  תוך חציית גבולות ואהבת חיי האורחה ואלתור-התמיד מתפתח החינוך-שכנגד, צומח בענווה ובאהבה עצמית המתאפשרת מתוך אהבת החיים כתהום, כסכנה, כחיבוק, כיצירה, כאירוניה עצמית המודעת למשימתה האינסופית, הקדושה.”

לאתר הספר “חינוך – מהות ורוח

את הספר ניתן לרכוש בחנות המקוונת של מכון מופ”ת

מבחן המניע או מבחן התוצאה?


הפעילה הפמיניסטית והחברתית שלומית ליר הזמינה אותי למפגש אתה ועם כמה מהנשים שהשתתפו במחזור הראשון של "פועלות ברשת", סדנה לקידום אקטיביזם פמיניסטי במדיה חברתית באמצעות הדרכה לכתיבת בלוג, הוספת ערך לויקיפדיה, שימוש בטוויטר ובפייסבוק וכו'. את הסדנה, שמבוססת על התפיסה שהמדיה החדשה יכולה לשמש במה אלטרנטיבית לקולותיהן של נשים, ייסדה ליר והיא מנחה אותה בשיתוף נעמת הצעירה במכללת ג'ון ברייס.

בפגישה השתתפו שלומית ליר, שהיא ודוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר בבר אילן ומהנדסת מחשבים, החוקרת את המעבר של נשים מאקטיביזם שטח לאקטיביזם מקוון,  אורנה הדר, שמובילה שינוי חברתי במשך שנים רבות ולאחרונה שימשה כמנכ"לית של "קול האישה", עמותה להעצמת נשים, דנה שלמון, תרפיסטית באומנות שמלווה ומטפלת בגברים ונשים בתהליכי גירושים, דפנה לוי לביא, מנהלת חברת "עלי דפנה" – פיתוח עסקי וארגוני, מיכל כהן, אקטיביסטית לשינוי חברתי, דוברת המוקד לביטחון תזונתי והתנועה לחיים בכבוד, עפרה אור, דוקטורנטית למגדר, פעילה חברתית ומאמנת אישית לפתיחת חסמי כתיבה ולימוד, ושגית גורפינקל, חוקרת ספרות ופעילה במר"צ.

שאלתי אותן מהי בשבילן המשמעות האישית של יציאה למרחב המקוון, והאם – מעבר לרכישת המיומנויות הטכניות – הן נתקלו גם במעצורים בעת היציאה למרחב הזה.

שלומית: הנשים שמשתתפות ב"פועלות ברשת" הן מובילות שינוי חברתי שכבר מעורבות במרחבים פוליטיים, ציבוריים ועסקיים. הרעיון שמאחורי התכנית הוא לעקוף את תופעת ההדרה הנשית, שקיימת באמצעי התקשורת המסורתיים, באמצעות מדיה חדשה. אבל נכון שליציאה לממד המקוון יש צד נוסף, שאינו תמיד פשוט, של חשיפה עצמית.

מיכל: אני זוכרת היטב את ההתלבטויות שלי במהלך הסדנה. הרגשתי באיזשהו מקום שבעצם כתיבת הרעיונות שלי והעלאתם בבלוג, אני כמו הולכת להתפשט באמצע הרחוב. למרות שאני כותבת, ויודעת לכתוב, זה הלחיץ אותי. לקח לי זמן עד שהרגשתי מוכנה לפתוח בלוג אישי שלי. הפעולה לכאורה-פשוטה הזו בהחלט לא הייתה פשוטה לי.

אורנה: גם אני חוויתי קושי, ואני חושבת שזה קשור בכך שלנו, כנשים, קשה להביא את עצמנו לקדמת הבמה, ולא נעשה זאת אלא אם יש לנו המון הוכחות ואישורים לכך שאנחנו מצליחות. סיבה נוספת לכך היא שכולנו פועלות בעולם של ארגונים חברתיים, ואנחנו לא אמורות לקדם בו את עצמנו. אם אני מנהלת ארגון או פרויקט, אני לא רוצה להשתמש בכך כדי לקדם או לשווק את עצמי, אלא רק את הארגון או את העניין שלמענו הארגון פועל. אז פתאום לכתוב על עצמי, ולא על העניין שאני רוצה לקדם, היה לי הרבה יותר קשה.

האם אתן חושבות שיש הבדל בין גברים ונשים, מבחינת המוכנות והנכונות לעמוד בקדמת הבמה?

עפרה: כן, בהחלט. אני משתתפת כרגע בקורס הכשרת נשים לפוליטיקה של עמותת כ"ן – כוח נשים – ובמפגש האחרון שלנו, שהיה בשגרירות ארה"ב, קיימנו שיחת ועידה עם שתי נשים פוליטיקאיות מארה"ב. אחת מהן סיפרה מה קורה כאשר נשים רוצות להתקדם בפוליטיקה, ואמרה: "נשים אף פעם לא חשות שהן מוכנות. גברים, לעומת זאת, לוקחים כמובן מאליו שהם כבר מוכנים." לכן אנחנו צריכות לעודד ולתמוך זו בזו, כי בלי העידוד הזה לא יקרה שינוי במעמד האישה ולא בחברה בכלל.

שגית: אני חושבת שאם אישה לא תקדם את עצמה אז אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילה – לא הגברים וגם לא חברותיה.

שלומית: אנשים – גם גברים וגם נשים – זקוקים להערכה. צריכים הכרה. להיות בעשייה חברתית לאורך שנים מבלי לזכות בהכרת תודה, או לשמוע מדי פעם "יופי כל הכבוד" זו חוויה מייבשת. פעילות ברשת החברתית יכולה לספק מקור לתמיכה, לגיוס קהלים, משאבים ורעיונות, דבר שנותן דלק ומוטיבציה לעשיה.

עפרה: ההיסטוריה נכתבה למעשה על-ידי גברים, וכדי שזה ישתנה נשים חייבות לשים את עצמן בחזית. גם בפוליטיקה, גם בתקשורת, גם במרחב המקוון, כי שם נמצא הכוח להשפיע.

ככלל, אנחנו הגברים מונעים מאוד על-ידי תחרותיות, על-ידי הרצון להתבלט ולזכות בכבוד ובהערכה, לכבוש ולשלוט, וזו אולי הסיבה שההיסטוריה נכתבה בעיקרה על ידינו. האם נכון לנשים להצטרף למשחק הזה ולנסות לנצח בו?

שלומית: הגיע הזמן שנשים ממגוון קבוצות החברה תשמענה את קולותיהן במרחב הציבורי, והמדיה החדשה מאפשרת לעשות זאת. המטרה היא לא רק להצטרף למשחק, אלא לקבוע את כללי המשחק. להטביע חותם.

דנה: אני לא חושבת שהענין שלי הוא לנצח. אני חושבת שהחשיבה הנשית היא להגיע להסכמה, לשכנע, להתעמת ולפעמים לוותר – לפי העניין. בשיח אמיתי מה שחשוב זה לנהל דיאלוג ולעבור תהליך. המטרה שלי היא לשחק ולהיות נראית בשיח המקוון במטרה להשפיע על החלטות חברתיות.

דפנה: הפעילות בזירות הפוליטיות, העסקיות והחברתיות מונחת על ידי התנהלות גברית מעיקרה. עצם עשיית השימוש בכלים של המדיה החברתית פועל להתחיל ולשנות את כללי המשחק.

אורנה: אני חושבת שזה צעד חשוב לנו, לנשים, לומר שאנחנו זקוקות להערכה ולהכרת תודה, ושזהו אחד התנאים שלנו לעשייה. זהו צעד לא פשוט ולא קל בשבילנו, אבל כדי שלא ייקחו אותנו ואת הנתינה שלנו כמובנות מאליהן, אנחנו צריכות לעמוד על כך.

הבעיה היא שהרבה אנשים, ובעיקר אולי אלו שמגיעים לתפקידי מנהיגות בחברה, מונעים על-ידי הרצון לזכות בכבוד והערכה ובעוד סוכריות לאגו, יותר מאשר על-ידי אידיאלים ומניעים גבוהים יותר.

שלומית: מבחינה מגדרית, קיימת בעיה הפוכה. פעמים רבות נשים אינן זוכות בהוקרה הראויה על פעילותן. מדובר במצב שצריך לפעול לתיקונו. כדי שההתלהבות והתשוקה לתיקון עולם לא ידעכו, צריך לתחזק ולתגמל אותן ככול שניתן. התחושה שיש מי שמעריך אותנו, ושיש השפעה לעשייה החברתית שלנו, מאפשרת לנו להמשיך לפעול.

עפרה: הנטייה הטבעית שלי, למשל, היא לא להיות בקדמת הבמה ובאור הזרקורים. הרבה יותר נוח לי מאחורי הקלעים. אבל עם השנים נהיה לי ברור שהכוח נמצא בסופו של דבר בפוליטיקה, לא במגזר האזרחי, ושאם אני רוצה לקדם את הדברים שחשובים לי אז אני צריכה להיכנס לפוליטיקה. אז אני עושה זאת, אבל אני יודעת שמה שמנחה אותי הוא לא רצון להתבלט אלא רצון לקדם את האג'נדה החברתית שלי.

דפנה: אבל אני רוצה לשאול – האם יש הבדל אם את פועלת מתוך רצון לזכות בכבוד והערכה, או אם את מקבלת כבוד והערכה על השינוי שעשית? לדעתי לא המניע חשוב אלא התוצאה. חוץ מזה, למה לוותר על הכבוד וההערכה כשעשית משהו?

אני לא מבין – את לא חושבת שיש הבדל אם המניע העיקרי של האדם הוא הרצון שלו לזכות בכבוד והערכה לעצמו, או אם מניעים אותו אידיאלים, המטרה עצמה, והכבוד וההערכה הם רק תוצרי לוואי?

מיכל: לדעתי, אם אנחנו פועלות בראש ובראשונה כדי לקדם מטרה, אז רוב הסיכוי שנצליח, ואילו אדם שמקדם את עצמו לפני שהוא מקדם את המטרה חוטא גם לעצמו וגם למטרה. אני, למשל, אם הייתי רואה את קידום עצמי כמטרה, יתכן ולא הייתי מוכנה למאמץ הנדרש. ולעומת זאת אני מכירה אנשים שמגיעים לפעילות מתוך אינטרס מודע לקדם את עצמם, מוליכים שולל את מי שמצטרף אליהם, ואחרי שהם זוכים להערכה, ברגע שהם רואים פתח להיעלם ולקדם את האינטרס שלהם הם עושים את זה.

דנה: אני לא מבינה – מה רע בכבוד והערכה? זה מוריד את ערך העשייה שלנו? למה נהיינו כל כך ציניות לכבוד והערכה? מה הצדקנות הזו? כבוד והערכה הם חלק מהפידבק החיובי שכל אחד ואחת זקוקים לו, בין אם הם מכירים בכך או לא, והשאלה היא מה אנחנו מוכנות לעשות בשבילם. אם אנחנו זוכות בכבוד והערכה על עבודתנו, ולא במרמה ובמניפולציה, אז מה פסול בכך?

דפנה: אני בכוונה לא רוצה להיכנס לשאלה מהו המניע העיקרי של האדם. איך אפשר לדעת מהו המניע האמתי לעשייה של אדם? לדעתי השאיפה היא להכיל את הדינמיות של החיים בלי לנטות לקיצוניות באף כיוון. לכן, מבחינתי המניע לעשייה אינו העיקר. המבחן הוא מבחן התוצאה. במידה ואדם עשה למען הכלל ותרם לצרכים חברתיים, למה שיהיה אכפת לנו אם המניע שלו היה רדיפה אחר כבוד ויוקרה, או יצר תחרותיות?

שלומית: בלב ליבה של הפעילות החברתית ניצבת אמונה בערכים, בחברה מתוקנת, בצדק חברתי, שמכתיבה עשייה לשם העשייה. במקביל קיימת עשייה חברתית שמונעת מרצון להישגיות. אני מסכימה עם דפנה ודנה, שגם כאן יש חיוב: "מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה". בסופו של דבר, פעלת למען החברה? זה העיקר.

"חינוך – מהות ורוח" – ספר ש(קו-)ערכתי ויצא זה עתה לאור בהוצאת מכון מופ"ת, ובו 36 מאמרים על השאלה הפשוטה והבסיסית: מהו, בעצם, חינוך?


מהו, בעצם, חינוך? מהי ליבת החינוך ומהי תכליתו? אלו השאלות שבהן עוסקים המאמרים של ספר זה, "חינוך – מהות ורוח", שערכתי ביחד עם פרופ' ישעיהו תדמור ושיצא זה עתה לאור בהוצאת הספרים של מכון מופ"ת.

אל מול מגמות שולטות בחינוך, המעמידות במרכזן הישגיות, תחרותיות ולמידה אינסטרומנטלית, ספר זה עוסק במהות החינוך – בממדים המשמעותי, הערכי והרוחני שלו. ומטרתו להשפיע על השיח הציבורי והחינוכי ולהטותו לשאלות היסוד של החינוך. כמחצית מ-36 המאמרים שבספר נכתבו על ידי מרצים וחוקרים באוניברסיטאות ובמכללות לחינוך, וכמחציתם על ידי אנשי חינוך מהשטח ואנשי רוח, והוא משלב עיון פילוסופי עם תובנות ותיאורים אישיים-חווייתיים. המאמרים מחולקים לשישה שערים, המבטאים תפיסות שונות בדבר ליבת החינוך: חיפוש, התרחשות, עצמיות, ערכים, רוחניות ותצפית. "חינוך – מהות ורוח" נועד לכל מי שחותר לחינוך במובנו העמוק והמהותי – להורים, לאנשי חינוך ולפרחי הוראה.

כותבי המאמרים בספר הם: ח'אולה אבו-בקר, יוסף אבינון, עדנה אולמן-מרגלית, נמרוד אלוני, חנן אלכסנדר, טליה בירקאן, שלמה בק, אריה ברנע, יהודה בר-שלום, גלעד גולדשמידט, אילן גור זאב, זהבית גרוס, יורם הרפז, דוב זינגר, שלמה טיקוצ'ינסקי, תמר לוין, דני לסרי, שבתאי מג'ר, עפרה מייזלס, ניר מיכאלי, זהר מליניאק, רון מרגולין, ציפי מרחיים, אגי משעול, נעמי סרוקה, רחאב עבד אלחלים, עדנה ענבר, עמיר פריימן, תומר פרסיקו, מוקי צור, אדמיאל קוסמן, מארי קופטי, קיבוץ נאות סמדר, נפתלי רוטנברג, נירית רייכל, אליעזר שור וישעיהו תדמור. את דימוי הכריכה תרמה האמנית מיכל רובנר.

לאתר הספר:

ביום ראשון, ד' בתמוז תשע"ב, 24 ביוני 2012, תתקיים השקת הספר במכון מופ"ת (ליד מכללת לוינסקי לחינוך, רח' שושנה פרסיץ 15, ת"א), במסגרת יום עיון בנושא "רוח האדם בחינוך". האירוע יתקיים בין השעות 10:30 ו-17:30. הוא פתוח לקהל וללא תשלום, אך ההשתתפות בו מחייבת הרשמה מוקדמת. ניתן להירשם בדרכים הבאות:

  1. ע"י הודעה לי בתגובה לרשומה זו
  2. ע"י משלוח אימייל ל
  3. באמצעות דף האירוע בפייסבוק